בכתבה הקודמת בחנו את החתימה כ"כרטיס הביקור" של הכותב ולמדנו כמה ניתן ללמוד על החותם, על יחסו לעצמו ולמשפחתו, על הפער או הקרבה בין הביטחון העצמי שמקרין כלפי חוץ לעומת מה שמרגיש בתוך עצמו וכך הלאה. התייחסנו גם לעובדה שהכתב משקף באופן נאמן בהרבה את האישיות, הכישורים ותכונות האופי של הכותב. למעשה, הכתב ברוב הגדול של המקרים - הוא המראה המדויקת לנפש הכותב, בעוד החתימה היא הצד החיצוני. עם זאת הדברים מורכבים בהרבה - ויש משפחה שלמה של כתבים שנקראים "כתבי פרסונה" או "כתבי מסכה", שאלו כתבי-יד המסתירים הרבה יותר מכפי שהם מגלים.
הכתבים הללו מעוררים תמיד תגובות נלהבות ומתרשמות בעיני מי שאינו מבין בגרפולוגיה ולעומת זאת, בקרב הגרפולוגים הם מעוררים סקרנות ל"מה מסתתר מאחורי המסכה..." ולפעמים עצב גדול או רצון לעזור לשבור את המסכה ולהוציא את הכותב לחופשי.
למה הכוונה?
הביטו בשני הכתבים המצורפים כאן למטה. שניהם מאופיינים בבחירות אסתטיות ומאוד מדוייקות של הכותבות. ברור לחלוטין כי הושקעו זמן רב ומחשבה רבה בבחירת העיצוב הצורני של האותיות ולאחר שכל אחת מהכותבות הגיעה לתוצר הסופי המבוקש, כל אחת מהן השקיעה זמן בתרגול רב - על מנת להגיע למצב שבו הכתב נראה כמעט כפונט של מחשב.
עוד ב"רוח":
אנחנו יכולים לאהוב את הפונט הזה או לא, להתרשם מה"יופי" או מהייחודיות של הכתב - אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מה עומד מאחורי הפונט הזה? מי מסתתר מאחורי הכתב הזה? ולמה דווקא הבחירה במילה "מסתתר"?
הביטו בשני כתבי היד האלו:
לעומת שני הכתבים הראשונים, בשני הכתבים האלו כתב היד הינו אמצעי בלבד. הכותבות מעבירות מסרים תוך כדי כתיבה חופשית, ספונטנית ומשוחררת. בצד ימין יש לנו כתב יד ספונטאני וקריא, התנועה שלו משוחררת ומלמדת על אישה המשחררת את רגשותיה ומחשבותיה ללא מעצורים מרובים. אם היינו מנסים לדמיין את שפת הגוף שלה היינו מקבלים תנועה בלתי פוסקת, זורמת, מתפרצת לעיתים ובעיקר - תנועה חופשית. כתב היד הזה שייך אגב לאחת והיחידה - ציפי שביט.
מצד שמאל כתב היד מתפרץ, תנועתי וסוער מאוד - ובניגוד לכתב היד של ציפי שביט, קשה מאוד לקריאה ולהבנה. בעצם היותו בלתי קריא, הכותבת מספרת לנו שהכי חשוב לה להביע את עצמה. הרבה פחות חשוב לה אם נבין את מה שהיא כותבת. למעשה, היא מספרת לנו שהדחפים שלה חזקים מהמעצורים שכמעט ולא קיימים אצלה (אם בכלל) ושהיא מרוכזת במה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה (קצת כמו ילד בן שלוש שלא התבגר). הרבה פחות חשוב לה מה הקורא יצליח לעשות עם הכתיבה והכתב.
עכשיו, בואו נחזור לשני הכתבים הראשונים ולעוד שני כתבי יד ממשפחת "המסיכה":
מה ניתן ללמוד מכתב יד כזה?
בכל ארבעת כתבי המסכה שצרפתי עד כה, המסכה מאוד שונה אצל כל אחת מהכותבות (ולא. לא מדובר רק בנשים. ישנם גם לא מעט גברים עם כתבי מסכה). יחד עם זאת, מה שחוזר על עצמו בכל אחד מכתבי היד זה העיצוב המדויק והמוקפד של האותיות. כל אות מקבלת תשומת לב מלאה ביותר ויש כוונה שלמה מאחורי הכתיבה. כתיבה מעין זו דורשת המון מיקוד, ריכוז, תשומת לב לכל פרט ופרט, חשיבה ביקורתית מאוד ועוד. כל אלו מתאפשרים רק בזכות כוח רצון, משמעת עצמית, ביקורת עצמית ושליטה מוחלטת של מעצורים על פני דחפים.
מה שחשוב לכל אחת מהכותבות הוא התוצר הסופי - הנראות של הכתב. כלומר, בניגוד לשני כתבי היד הספונטנים-אימפולסיביים שהראיתי למעלה שבהם הכתב הוא רק אמצעי להעברת מסר, המסר הינו המטרה ולא הכתב. בכל אחד מארבעת כתבי המסכה - הכתב הוא מטרה ואינו אמצעי.
מחד, באמת אפשר לקחת את כל התכונות שציינתי ולהבין כי למקצועות מסוימים - אני בהחלט אעדיף לקחת כעובדת את אחת מהכותבות האלו. אם זה לרוקחות, אולי אפילו מזכירה בדרגים מסוימים (לא גבוהים), בקרת איכות וכל מקצוע הדורש תשומת לב מלאה לפרטים - ויחד עם זאת אינו מצפה למהירות וזריזות בעבודה.
מאידך, בואו נחשוב לרגע על החיים של הכותבות האלו. הכתיבה מייצגת את הבחירות שלהן, את הצרכים שלהן. הצורך הראשוני: להסתיר את האמת הטבעית שלהן. זה מתחיל בהסתרה של "מי אני באמת" מאחרים: התגברות המעצורים על פני הדחפים = לפני שאני מדברת, לפני שאני עושה, לפני שאני מגיבה - אני חושבת... והרבה: איך זה יתקבל? מה יגידו? מה יחשבו? ובעצם אני מעבדת את כל התכנים הפנימיים שלי, משנה ומתאימה אותם למה שאני חושבת שאחרים יאהבו. איך אנחנו יודעים שחשוב להן מה אחרים יחשבו עליהן? פשוט: הכתיבה מאוד מעוצבת, האספקט הצורני נבחר בקפידה ועובד רבות עד שהגיע למצב שאי אפשר להישאר אדישים אליו. התגובות תמיד יהיו "איזה כתב יפה יש לך!!!".
בעצם, הסיפור הוא שלתחושתן אסור היה להן להביע את עצמן באופן טבעי וספונטני, שהן "לא מספיק טובות" כפי שהן ועל כן הן היו חייבות "לשדרג" את עצמן ולייצר משהו חדש, שונה, לא טבעי, מעושה ומוקפד, שכל מטרתו לשדר תדמית אחת ולהסתיר את האמת.
כתבי יד אלו מתעצבים לרוב בגיל ההתבגרות וכשהם נשארים עם הכותבות/ים לאורך שנים רבות, ההשתדלות הזו הופכת כמעט לטבע שני, או יותר נכון - לבית סוהר קשוח שיש בו כללים ברורים של מה מותר ומה אסור, של מהי הדרך האחת והנכונה להתנהג (לכתוב, לדבר, להתלבש, להגיב...) ומה נשכח בדרך? נשכח הרצון האמיתי, ההתנהגות הטבעית והאמת הפנימית.
לכן, אנחנו הגרפולוגים מגיבים לכתבי יד אלו בצורה שונה לחלוטין ורואים בכתבים את העצב, את האסירות שמאחורי הסורגים שהן יצרו בעצמן מתוך אמונה שרק ככה כדאי/מותר/מומלץ/צריך.
יש לכם כתב כזה ואתם מזדהים? מוזמנים לפנות אלינו: במכון שלנו יש שילוב של אבחון ואימון לשחרור האני האמיתי. יש לכם כתב כזה ואינכם מזדהים? שאלו את עצמכם האם הפרפקציוניזם שלכם, מקור הגאווה שלכם, מעבר לתוצאות שמביא לכם, גם גובה מכם מחיר? איזה מחיר אתם משלמים? גם אתם מוזמנים, כמובן, לפנות אלינו להתייעצות.
המאמר נכתב ע"י הגרפולוגית דורית וואלך מצוות הגרפולוגיות של "חנה קורן מכון לגרפולוגיה".
לאתר המכון לגרפולוגיה חנה קורן לחצו כאן.