מולי וריק, הוריו של קייד, ידעו מהרגע שנולד שיש משהו יוצא דופן בבנם. עוד לפני לידתו, נאמר להם שאין ביכולתם להביא ילדים לעולם וכשזה קרה, הם הרגישו שמדובר בנס. רק בגיל חודשיים וחצי, קייד כבר ניסה ללכת. הוא החל לעשות דברים שילדים בגילים מאוחרים יותר מסוגלים לעשות. סבתו הודתה: "הוא התנהג כמו אדם מבוגר. הוא לא היה תינוק קופצני. הוא פשוט הסתכל עליך בקטע של: 'מי אתה? מה אתה?'", היא אמרה. כשהיה בן שנתיים, הוא השתמש ב"מילים מאוד מורכבות, אינטליגנטיות" ויכול היה "לנהל שיחות עם מבוגרים", לדברי אמו.
זה היה בסביבות גיל 3 כשהילד סיפר שהוא זוכר שמת בגלגולו הקודם. בשיחה עם LMN עבור הסדרה The Ghost Inside My Child ("הרוח בתוך הילד שלי) משנת 2011, נזכרה מולי: "הייתי במיטה וקייד פשוט היה מתחיל לבכות באמצע הלילה. הוא היה מתעורר בצרחות וסיפר שהוא עבד בבניין גבוה ויכול היה לראות את פסל החירות ממשרדו. הוא אמר לי שהוא חלם שהוא נופל עם הבניין וככה הוא מת. זה סוריאליסטי שיש ילד בן 3 שמדבר על ניו יורק, בניין גדול והמוות. בכנות, התחלתי לחשוב... יכול להיות שהוא היה במרכז הסחר העולמי? אבל היה חלק גדול בי שאמר 'חכי רגע, זה לא יכול להיות. זה סתם חלום'".
אביו של קייד, ריק, הוסיף: "לא הראינו לו כלום. אין סיכוי שהוא ידע על מה שקרה אז. זה היה גם לפני שהוא התחיל ללמוד בבית הספר. זה היה לפני הגן". המשפחה לא הכירה אדם שהיה מעורב בפיגועי הטרור במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 וקייד, שנולד ב-2004, מעולם לא ביקר בניו יורק. "תייגתי את זה כהתנהגות מוזרה שלו אבל אף פעם לא חשבתי על זה יותר מדי. רק חשבתי שיש לו דמיון נרחב", אמרה מולי.
כשקייד התבגר, הוא הפך להיות "אובססיבי למטוסים" והיה "אחוז תזזית" סביב בניינים גבוהים. סבתו, פיאה, אמרה: "קייד היה מאובן לחלוטין ממטוסים, כאילו הם מפלצות. הוא לא פחד שהם יהיו באוויר. זה יותר כאילו הוא פחד לאן הם טסים". בסרטון ישן נראה קייד בן ה-7 במכונית כשהוא מסתובב בעיר סואנת עם בניינים גבוהים ואומר: "זה מפחיד. אני פשוט לא אוהב להרים את מבטי. לא הייתי רוצה להיכנס לבניין הגבוה הזה... הבניין הגדול והמבריק נראה בדיוק כמו מגדלי התאומים. זה מעלה הרבה זיכרונות אבל אני לא נכנס לשם, בסדר?".
מולי הודתה שבמשך זמן מה היא המציאה לעצמה תירוצים לגבי התנהגות של בנה, אך זה הגיע לנקודה שבה היא "לא יכלה להכחיש זאת יותר". היא אמרה: "הוא פשוט אמר שהוא היה בבניין שנפגע ממשהו, שהוא התפוצץ ונפל. החלקים התאחדו פתאום כמו פאזל. המטוסים, הבניינים הגבוהים. הילד שלי היה במרכז הסחר העולמי בזמן הפיגועים".
קייד סיפר למפיקי הסדרה: "המטוס פגע במרכז הסחר העולמי ונתקעתי בבניין. כשנפלתי, עדיין הייתי בחיים ואז כל ההריסות פגעו בי. לא הרגשתי כלום כי מתתי". מולי נותרה חסרת אונים, לא מסוגלת להבין מה לעשות כדי לסייע לבנה עם הזיכרונות והודתה שהיא "עצובה מאוד בשבילו". הוא אפילו התחיל לבקש ממנה לשנות את שמו והתעקש שלא קוראים לו קייד. הוא אמר לה מה שמו והיא החלה בחקירה.
עוד בנושא:
ילד דרוזי נזכר מי רצח אותו בחייו הקודמים - ומצא את הגופה
הילדים האלה טוענים שהם זוכרים את חייהם הקודמים - ויש להם הוכחות
מולי שיתפה את סיפורו של בנה ברשת בתקווה למצוא תשובות וגילתה שהיה אדם שעבד ומת במגדלי התאומים ש"חייו דומים למה שקייד מספר על חייו ומותו". "הייתי בהלם לחלוטין. העליתי את ההספד, את התמונות, אבל מעולם לא חשבתי ליצור קשר עם משפחתו של הקורבן", היא אמרה. "המשך החקירה אחר כל מה שקשור ל-11 בספטמבר עלול היה להפריע לתהליך האבל שלהם, אבל גם, מה היית אומרת להם? הבן שלכם לא מת, הוא פשוט אדם אחר עכשיו? אני מתארת לעצמי שאם מישהו היה מתקשר אליי עם המידע הזה, הייתי מנתקת לו את הטלפון בפנים".
היא הוסיפה אז: "כאמא, אני מרגישה מאוד חסרת אונים. אני לא יכולה לגרום לזיכרון הזה להיעלם. אני לא יודעת מה לעשות, אני פשוט לא יודעת. אני לא יודעת איך לתקן את זה". היא תיארה את שברון הלב שלה ושל בעלה כשהם "הרגישו אבודים במשך שנים" בגלל מצב בנם ואמרה שקייד התקשה למצוא חברים כי ילדים אחרים היו מכנים אותו שקרן וצחקו עליו. גם המורים לא אהבו אותו, לדבריה.
מולי וריק אמרו שהעדיפות שלהם היא לעזור לבנם "להרגיש נוח בגוף הקייד החדש שלו" והודו שהם "לא היו משנים בו דבר". "אני צריכה שילמד להיות קייד, שילמד להיות ילד שוב, ילמד לצחוק ואני חושבת שאנחנו הולכים להגיע לשם, אני באמת חושבת ככה", הוסיפה מולי.
הסדרה הסתיימה בעדכון שקייד התחיל לשחק פוטבול מקצועי והשתפר בהסתגלותו בבית הספר, אך עדיין סובל מסיוטים מהאסון הנורא. מאז לא פורסם מידע נוסף על קייד. כעת הוא אמור להיות בן 20 ולא ידוע האם הוא עדיין זוכר את חייו הקודמים ומותו באסון התאומים.
לאחר שהראיון עלה לאחרונה מחדש ביוטיוב, רבים נזכרו במצבים דומים עם ילדיהם ש"זכרונות החיים הקודמים שלהם המשיכו להציף אותם". אחד הצופים כתב: "הבן הבכור שלי נהג לספר לנו סיפורים על דברים שהוא עשה, דברים שהיו לו ומקומות שאליהם הלך כש'הוא היה זקן'... בסופו של דבר הוא הפסיק לספר לנו את הסיפורים ועכשיו לא זוכר משהו בקשר לזה אבל היו לו כמות מגוחכת של פרטים על דברים שלילד בן שנתיים עד ארבע לא היה דרך לדעת".
אחר הגיב: "זה כל כך עצוב. אמיתי או לא, אף ילד לא צריך לסבול מסוג כזה של חרדה. אני מקווה שהדברים ישתפרו עבורו ועבור משפחתו". אחד הוסיף: "זה כמו להיוולד עם PTSD. אני מרגיש רע בשבילו. אני מקווה שהמשפחה שלו תמצא לו עזרה אמיתית. הוא מבורך שיש לו משפחה דואגת ושיש לו עוד הזדמנות לחיות".