השבוע, בזמן הרצאה על גרפולוגיה ואניאגרם, אמר לי אחד המשתתפים: "אני מת לחופש. אני חייב חופש אבל אסור לי".
"אסור לך??" שאלתי, "מי אוסר עליך?"
הוא ענה לי - "לא, לא.. את לא מבינה. אף אחד לא אוסר עליי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה, יש לי, תודה לאל, יכולות כלכליות. אני לא חייב שום דבר לאף אחד, אני גרוש, הילדים גדולים ומסודרים, כל התנאים מתאימים ובשלים אבל אני לא. אני לא בשל לצאת לחופש. אני צריך את המסגרת. צריך לדעת בדיוק מה אני עושה, מתי אני עושה, איך אני אמור לעשות. המחשבה על חופש מחרידה אותי".
אני לא אכנס כאן לכל השאלות שהובילו אותו לתובנות עמוקות או לכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו כל כך הרבה שנים עד שאנחנו שוכחים שאלו רק סיפורים ואין בינם לבין המציאות דבר וחצי דבר - ואני גם לא אתייחס לכל האמונות המגבילות שעוצרות ובולמות אותנו בתחומי החיים השונים.
אז על מה כן נדבר? על איך רואים בכתב היד אם הכותב אוהב חופש וזקוק לו - או שמא הוא מפחד ממנו ומעדיף מסגרת ברורה עם נהלים מוגדרים?
בואו ונבדוק ביחד כמה אלמנטים שונים:
התנועה בכתב - את התנועה בכתב לפעמים ממש קשה לזהות. גם גרפולוגים בעלי ניסיון רב יושבים לעיתים מול כתבי יד ותוהים לגביה. אולם כאשר מדובר ביחס לחופש, קל מאוד לזהות את ההבדל בין שתי הקצוות השונות. הביטו בשני כתבי היד הבאים:
מצד ימין יש לנו תנועה חסומה מאוד. מטרת התנועה החסומה היא לעזור לכותב להרגיש שיש לו שליטה מלאה על כל אספקט בחיים שלו. הוא מחשב כל צעד, מבצע את הכל באופן מאוד מחושב ולמעשה מחניק את כל הדחפים הטבעיים שלו על מנת לרסן, לעצור, לבלום כל הבעה ספונטנית וטבעית. תנועה שכזו מעידה על צורך במסגרת ברורה, בנהלים ובמוסכמות, תכניות, יציבות וודאות. חופש הוא דבר "מסוכן", לתפיסתו, ועל כן הוא נמנע מכל אפשרות של אי וודאות.
לעומתו, משמאל, אנחנו רואים רק דחפים ללא מעצורים. זהו כותב שחייב חופש בנשמה. שאף אחד לא יעז לעצור אותו, גם לא הרמזור האדום. הוא עושה מה שבא לו ואיך שבא לו.
שימו לב להבדל גם בצורת הכתב - מימין הכותב מקפיד לכתוב בדיוק לפי הכללים והמוסכמות בעוד בשמאל הכותב מתעלם מהם וכותב בהתאם למה שבא לו מבלי להתחשב בקוראים.
הכתב שלנו הוא כלי להעברת מסרים. הוא חלק משפה מוסכמת. בדיוק כפי שאנחנו משתמשים במילים מוסכמות כדי להיות ברורים, כתב היד שלנו אמור להיות ברור אף הוא. ככל שכתב היד שלנו דומה לכתב התקן, לפי המוסכמות, או ככל שהוא מעוצב יותר ונוקשה יותר - הוא מעיד על תחושה פנימית של הכותב שהוא חייב לחיות ולהתנהג בהתאם למוסכמות, או לפחות - בהתאם לאופן שבו הוא מפרש את המוסכמות.
למעשה, ככל שהכתב פחות טבעי וספונטני, הוא מעיד על כך שהכותב יצר לעצמו סט של מחשבות ואמונות לגבי איך הסביבה שופטת אותו, למה היא מצפה ממנו ואיך הוא "מתיישר" לפי אותן הציפיות. לעומת זאת, ככל שהכתב משוחרר, טבעי, ספונטני בעיצוב שלו ואולי אף מקופח ופחות קריא - הכותב פועל באופן עצמאי יותר ובאופן המתאים יותר לאמת הפנימית שלו.
עוד בנושא:
כיצד אתם מתמודדים עם שינויים? כתב היד שלכם חושף זאת
ציורי ילדים: כך תעניקו לילד את המרחב הבטוח ביותר להביע את רגשותיו בציור
התחשבות במוסכמות ועצירה חלקית של הבעה טבעית / בעיטה במוסכמות
איפה אתם נמצאים על הקו שבין: התחשבות מוחלטת וכניעה למה שהחברה מבקשת/דורשת (או שאנחנו חושבים שזה מה שהיא מבקשת ודורשת) לבין החופש המוחלט וה"בעיטה" בכל מה שמנסה להגדיר, "להכניס לתוך קופסא", "לשלוט" או להכתיב לנו את החיים? האם מצאתם את שביל הזהב או שמא אתם מוותרים על עצמכם או מוותרים על הצורך לרצות, לעמוד בציפיות "ולבלוע" את הגלולה החברתית?
הכתבה נכתבה ע"י דורית וואלך - גרפולוגית בכירה מצוות - "חנה קורן מכון לגרפולוגיה".
מידע נוסף על תחושת החופש בכתב היד - באתר שלנו.