טארוט לשנה החדשה: איך להיוולד מחדש בשישה צעדים?

שנה טובה! בואו נדבר על המוות... זה אולי נשמע מנוגד, אבל האמת היא שקונספט "המוות" כרוך בנושא של שנה חדשה כבר דורות רבים. אם כך, אני פשוט רוצה לשפוך אור על נושא פחות מדובר בראש השנה - על העובדה שיש כמה וכמה חגים שחוגגים את המוות בכל ראש שנה, לא כדי לבאס. להיפך! כדי להכיר בכך שמעגל החיים שלם יותר כשאנחנו מכירים גם בצמיחה, בהתחדשות ובתפוח בדבש - וגם בשחרור הישן, באנשים שאהבנו וכבר לא איתנו, בחוויות שהיו ותמו, ובעובדה שהמוות כסימבול הוא חלק מחיינו כל הזמן, ולפעמים - ככל שניתן לו מקום ונכיר בו, נוכל לחזק גם את אלמנט החיים וההתחדשות.

ראש השנה למכשפות - יש דבר כזה?
סאווין הוא ראש השנה של המכשפות, הוא מתרחש באוקטובר ויש סיבה טובה לכך - העונה היא עונה של כיליון, העלים נושרים, העונה מתחלפת, נהיה קריר, וזוהי הכנה אל החורף שעומד להגיע. זו תקופה של מעבר - ושינוי ושל תום האור והחום של הקיץ. לא סתם חוגגים בחודש זה גם את האלווין - יום שבו אנחנו חוגגים את הפחדים שלנו וגם את "יום המתים" המקסיקני - יום שכולו חגיגה, שמחה וצחוק לכבוד אלה שנפטרו. אם כך, כל אחד מהמועדים שהזכרנו פה עוסק לא רק בקונספט "מוות" אלא בחגיגה, בשפע, בצחוק ובשמחה שמושג המוות מביא איתו.

סאווין הוא חג שבו, לטענת החוגגים, הצעיף שבין העולמות - העולם הזה לעולם הבא, נהיה דק יותר, וכך אפשר לחוש את נוכחותם של קרובי המשפחה שנפטרו. למה שבכלל נרצה בכך? משום שהשורשים שלנו - המשפה והשושלת, הם היסודות שלנו ויש בהם, לטענת רבים, אפשרות להתחבר לחוכמה אדירה, ריפוי, הכרת תודה, חיבור נפשי עמוק וכוח. יום המתים המקסיקני מכיל כמה רכיבים דומים: הוא מאפשר חיבור מלא שמחה וחיים אל אלו שעברו מהחיים האלה, וההתייחסות אל יום זה היא כאל יום מקודש של מפגש מחודש, מלא באהבה עמוקה לקרובים האהובים שנפטרו והשאירו זכרונות חיים, צבעוניים ועוצמתיים.

בהאלווין, החוגגים אמנם לא חולקים כבוד לנפטרים באופן אישי, אבל מייצרים תהליך חשוב לא פחות - התיידדות עם המוות, וכן עם כל מה שמפחיד אותנו בחיים האלה. כל מה ש"קריפי", "ספוקי", מסתורי, אפלולי, חמקמק ותפלצתי. שורה תחתונה? להתיידד עם החלקים האפלים, המודחקים ואף ה"סופיים" של החיים - זה מתכון מצויין לחיים נוכחים ועצמתיים יותר. זו לפחות הגישה העומדת בבסיס העניין.

מה שהכי משמח אותי, הוא שכל התלמידים שלי התרגלו, באמת, לשמוח בכנות מלאה, כשקלף המוות מופיע בפריסה של השואל או השואלת שלהם. הם יודעים, כי משמעות הדבר היא שהתחדשות גדולה צפויה בחיי השואל, ויש סיבה אמיתית לשמוח. כולנו כמעט פוחדים מהמוות, אפשר להבין את זה. אבל לפני הכול בואו נשנה לרגע את הפרספקטיבה לגבי המילה "מוות". בואו נחשוב עליו כעל שותף לחיים שלוקח חלק בכל תהליך שינוי שאנו עוברים. והוא לא סתם "לוקח חלק" אלא הוא, בפועל, באמת - לוקח חלקים מסוימים מחיינו, את החלקים שמיותרים עבורנו, ש"כבר לא משרתים אותנו", כפי שנוהגים לומר תכופות בעולם הרוח.

בואו נחשוב על הכוח הזה לרגע כעל מטאטא גדול שמנקה לנו את המרחב הפנימי והחיצוני. אני לא יודע אם הדימוי הזה בעצם ידידותי יותר או מפחיד יותר. המוות לא אורב אי שם במרחק, הוא חלק בלתי נפרד ממהלך ההחלטות שלנו וממחזוריות החיים. במקלחת בה אנחנו מסירים את המיותר מגופנו, בהחלטה להיפרד מאדם שאנחנו כבר לא רוצים להיות איתו בקשר, ביכולת לשים ריבים ישנים מאחור, או הרגלים שפוגעים בבריאות שלנו.

הוא בא לידי ביטוי בשקיעות יפות המודיעות לנו על סוף היום ובזריחות קסומות שמעידות על סוף הלילה, והוא חלק מכל תהליך ריפוי והחלמה שאי פעם חווינו. ובזה נרצה להתמקד - ביכולת האנרגטית שלו להביא לנו מרפא ולעזור לנו להיוולד מחדש.

מסע הגיבור ומסע השוטה הם שני מושגים נפרדים, אבל יש להם מכנה משותף גדול.

מסע הגיבור הוא מושג ספרותי במקורו, שמדבר על המסע שעובר אדם כדי להפוך לגיבור - שלל השדים עליהם הוא צריך להתגבר בדרך (הפנימיים או החיצוניים), ומסע הניצחון רווי התלאות שלו. המסע יכול להיות נפשי, אגדי, מיתי או ריאליסטי, והמונח "מסע הגיבור" כבר הפך מטבע לשון גם בעולם הפסיכולוגיה.

מסע השוטה, לעומתו, הוא מסעו של השואל המבקש ייעוץ והכוונה מהטארוט, ולמעשה גם השוטה, או השואל, עובר מסע חיים שלם של שיעורים שבסופם הוא יוצא "מנצח", מנצח בסיפור חייו או בהשגת מטרתו. למעשה המונחים האלה משיקים, ומסע השוטה הוא מסע הגיבור של האדם הנועץ בקלפים, המחפש לעצמו תשובה, הכוונה, מרפא ונתיב.

המסע נחלק לכמה שלבים: שלב המחפש, החניך והמאסטר. אנחנו נתמקד בשלב המאסטר, הוא גם שלב הלידה מחדש. שלב זה כולל תשעה קלפים מהתלוי ועד יום הדין, ואלה הקלפים העיקריים בתהליך הריפוי הרגשי. אפשר לקרוא את ה"שלבים" הללו רק לשם השראה, אפשר לעשות מדיטציה על אחד השלבים או יותר. אפשר לבחור רק שניים או שלושה שלבים שהכי מדברים אליך, הכול לפי ההרגשה והמקום בו הכתוב "פוגש" אותך.

אז איך המוות יכול לעזור לנו לחיות? השמאנים אולי יגידו שכשיש לנו בעיה חמורה, אנחנו לא צריכים לנסות "להרוג" אותה, אלא מוטב ש"נמות" בעצמנו. מה הכוונה בכך? במקום להרוג את מה שנמצא שם בחוץ שמפריע לנו, עלינו "להרוג" את הדפוסים הישנים ששולטים בנו, את המנהגים שרכשנו שכבר לא מתאימים לחיינו, ואת המטענים הרגשיים שמלווים אותנו בדרך זו או אחרת. עלינו למות, אבל רק כדי לחזור לתחייה רעננים מאין פעם, לאבד את כל מה שלא ידענו שעלינו לאבד כדי להסיר את המשקל האנרגטי העודף - ולעוף.

אנחנו מממשים את השיעור של התלוי ברגע שאנחנו מבינים שצריך למות קצת כדי לחיות טוב יותר. כשאנחנו מתחילים לראות באובדנים קטנים - ברכה, או אז מימשנו את היכולת "לראות הפוך" של שלב התלוי.

כאן אנחנו מאפשרים לעצמנו למות בכיף (אבל לא באמת כן?). אפשר לעשות טקס שחרור של כל הדברים שברצוננו לשחרר. אפשר ללכת לטיפול מסודר ולתת תוקף למטרת השחרור הזאת באימון אישי או בטיפול רגשי. אפשר להגיע עם רשימה מסודרת של כל הדברים שעדיין תוקעים אותנו ובהחלט אפשר לתכנן לוח חזון של - איך ייראו חיינו לאחר השחרור.

אחת הדרכים היא לעשות מדיטציית מוות עם אדם מקצועי, שאמן, דולת מוות (כן יש דבר כזה) או מומחה רוחני אחר. זאת מדיטציה שבה אנחנו מדמיינים (אבל רק מדמיינים כמובן) שאנחנו מתים, שלווים ומשילים מעלינו את כל תלאות העולם והחיים. אגב, מדיטציה כזאת חיה וקיימת (כן אני מודע לניסוח האירוני) בכמה דתות וזרמים.

המטרה שלה היא לנקות אותנו מפחדים ומועקות, אבל גם לשחרר אותנו מפחד המוות עצמו, ולעזור לנו להתיידד עם אחד החלקים המדהימים של מעגל החיים. בואו, קלף המוות לפעמים לא מייצג שלב כיפי בכלל, אולי זה שלב שבו אנחנו נתאבל על אובדן של דרך, נתיב או קשר, על שאיפות שלא מומשו או על חלומות ילדות שלא התגשמו. אולם, גם האבל המסוים הזה מיועד כדי שנחיה ביתר שאת במלוא האנרגיה ונמשיך קדימה.

אולי השלב הזה יגיע תוך כדי השלבים האחרים. אין באמת התחלה וסוף סדורים לשלבים של ריפוי, אבל בשלב זה, משאנחנו מתחילים לעבוד על שחרור הישן נתחיל לראות פוטנציאל חדש בעולם סביבנו. בשלב המיזוג אנחנו נפתחים אל מעבר לדפוסים הנוקשים שלנו, כי התחלנו זה מכבר "להרוג" את אותם דפוסים ישנים. אנחנו ניגש אחרת אל סיטואציות, נמצא פתרונות לעניינים שנראו לא פתורים, ונתחיל גם להרגיש, בתקווה, שינוי פנימי מסוים שיאפשר לחיבורים חדשים להיווצר. אנחנו בעיקר נעזור לעצמנו למוסס "שבלונות" שאימצנו, פרדיגמות או מבנים נוקשים, ונתחיל לפתוח חלונות ודלתות אל מיזוג לא צפוי, ומבורך. זהו גם השלב שבו אולי תתחזק האמונה שלנו בכוח שלנו, בהכוונה של המציאות (או היקום, או ההדרכה - איך שנחווה זאת), ונתחיל להאמין בכך שהדרך חכמה מן ההולך בה.


עוד בנושא:
מהו המסר של קלף יום הדין?

איך ברבי קשורה לעולם הטארוט ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנה?

אם נסתכל על הקלפים האלו רק מפריזמת הריפוי בה אנחנו דנים כרגע, נוכל להתייחס אליהם כאל כוחות מעכבים בחיינו, כוחות מגבילים שנובעים לעיתים מצללים לא מודעים בתוכנו. אם נתבונן בשטן כבכוח מעכב ובמגדל כהתמוטטות הבסיס הרעוע, נוכל לראות את הברכה שהיא גרעין הלידה מחדש. זה לא חייב להיות שלב דרמטי וקשה. גם אל הצללים בתוכנו - אל הדפוסים החשוכים, שטרם חשפנו, אפשר לגשת בעדינות, בהדרגה ובאופן אסטרטגי, להכיר בהם. בשלב זה גם נכון לראות כיצד אנחנו משמרים בהווה את הדפוסים השגויים וכיצד ניתן לבחור אחרת יום אחר יום באמצעות יצירת הרגלים חדשים, התרחקות מהתמכרויות (כן גם הפלאפון שלנו או האקס המיתולוגי - מהווים התמכרות).

המגדל מזהיר אותנו מפני ריצה לא זהירה קדימה. אך גם אם רצנו ונפלנו, לאחר נפילת המגדל מתאפשר לנו בתקווה לבנות משהו חדש.

במסלול המאסטר של הלידה מחדש, נאחד שוב את גרמי השמיים למרות שלכל קלף וקלף משמעות נפרדת ונרחבת ואפשר לקרוא על כל אחד מהם באתר.

בקלף הכוכב אנחנו פוגשים שוב את הילד הפנימי שבנו, ומעזים להעניק לו את כל שלא קיבל, אך לא מדובר בזוג נעליים של צבי הנינג'ה או בשמלה חדשה (למרות שאפשר כמובן) אלא בתמיכה רגשית ובבסיס רגשי שחסרים לו. אולי בשלב זה נרצה לחדש את הקשר עם הילד הפנימי באמצעות כתיבה עם היד הלא דומיננטית, עיסוק אומנותי שאהבנו כילדים, שיחה מדומיינת עם הילדה הפנימית או טקס של חגיגה ואהבה לילד הפנימי שלנו (הרשת מלאה ברעיונות).

קלף הירח והשמש הם תהליכי החשיפה הרגשית העדינה (בקלף הירח), ופרימת הקשרים המפותלים בקשר עם האם, וכן הגילוי וההוצאה לאור בקלף השמש והשמחה שיכולה לבקוע בכל עת בין ענני הרגש שצף למעלה. בשלב הזה נחדד את האינטואיציה (הירח) אך גם נתחיל לבטא את עצמנו בכנות גדולה יותר, ונפסיק להסתתר מאחורי פחד שיש בנו חלק שיש להסתיר (השמש) ונקבל את עצמנו ממש כמו שאנו.

כאן פתאום הכול מסתדר. עבדנו, הלכנו לטיפול או לשאמאן, עשינו חניכה וטקסים, למדנו כשפנות או קיפולי נייר (כדי להתחבר אל הילד הפנימי), דיברנו על זה, חפרנו לחברים, צעקנו על ההורים ועשינו טקס שחרור מועקות אל הים, בשלב כל שהוא, אולי אחרי חודש ואולי אחרי שנה, משהו פתאום נופל למקום. זה מסתדר, הניסיונות החוזרים והנשנים להיוולד מחדש ולהשלים עם מכאובי חיינו, לצד יתרונותינו העצומים, לבחור אחרת ולחשוב אחרת, ליפול אלף פעם לדפוסים ולשוב למוטב - כל אלו פתאום מתאזנים.

כאן אנחנו נולדים מחדש במובן המקסים והפשוט. קל לנו יותר, נחמד לנו יחסית, הכאב פחות נוכח ויש נורמליות באוויר. הנורמליות שאנחנו מחפשים. כן מה שאנחנו מחפשים זה לא גאולה חוצת עולמות אלא שלב של שלווה מסוימת של הקלה.

שלב המאסטר אינו באמת מתכון עם שלבים: "קחו קצת מהכוכב, והוסיפו ירח". זה תהליך שיכול להיות מעגלי, לינארי או בצורת שמונה, אנחנו נקום ונחזור אחורה ונלך הצידה בשלב המאסטר, אבל לפעמים נזהה לרגע את הנקודה בה אנחנו נמצאים *כרגע* וזה ייתן לנו עוגן, עוגן שלא יסולא בפז. זה בעיקר ייתן גושפנקא למקומות הקשים יותר בתהליך, כך שנוכל להגיד "אוקי זה גם חלק מהתהליך, תודה" ונזכור שאנחנו במסע שיש בו שינוי והשינוי, בתקווה, ייגמר בתחושת הסיום הטובה של קלף העולם.


הכותב הוא מנדלבוים שגיא. מנהל בית הספר ללימודי הגשמה אישית, טארוט וחלומות, מחבר רב המכר "המדריך לקריאה בקלפי הטארוט", עוסק בהומיאופתיה קלאסית, בעל ניסיון של 28 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא התפתחות אישית, טארוט וחלומות אותם הוא מעביר בזום, בתל-אביב ובערים נוספות ברחבי הארץ. קלפי טארוט ועוד - באתר של שגיא.

"שגיא מנדלבוים | העצמה אישית, טארוט וחלומות" - האינסטגרם של שגיא.