חג הפסח "נולד" כדי לציין את היציאה מעבדות לחירות - ועם זאת: האם אנחנו באמת חופשיים? אני לא מדברת על החופש לעשות ככל העולה על רוחינו, אלא על החופש לבחור את מה שמתאים ונכון לנו, על החופש בתוך מערכות יחסים - להביע את האמת הפנימית שלנו וכך הלאה. באופן לא מפתיע כלל, כתב היד שלנו יספר על תחושת החירות הפנימית שלנו, על האופן בו אנחנו נשמעים לחוקים מחד אך שומרים על האינדבידואל מאידך, על ה"מיקום" שלנו בתווך שבין הרצון האותנטי לבין דרישות החברה.
והאמת? די פשוט לראות את זה. אז בואו ונכיר כמה דרכים שונות לראות את תחושת החירות והחופש בכתב היד.
הראשונה היא התנועה: התנועה בכתב היא האלמנט העמוק ביותר אך גם הקשה ביותר לזיהוי בכתבי יד. כתב היד הנראה כ"תמונה" - תמונת סטילס סטטית - מכיל בתוכו רמזים מרובים המצביעים על אופן התנועה שייצר אותו.
ככל שכתב היד איטי יותר, מקובע, עצור, חוזר על עצמו וסדיר במאפייניו השונים, כך האדם "כלוא" בתוך עצמו, בתוך מערכת חוקים וכללים שהוא יצר לעצמו מתוך אמונה שאלו נכונים עבורו, ישמרו עליו מפני הפתעות, יעניקו לו הערכה או כל מחשבה אחרת שכולה ממוקדת ב"מה יחשבו/מה יגידו עליי".
דוגמא לכתב יד שבו ניכרים מעצורים ומחסומים מרובים הינו הכתב הבא:
לעומת זאת, חופש פנימי וחופש חיצוני מתבטא בכתב יד חי, ער ומתקדם. נראה בו שינויים קלים בצורה, בגודל האותיות, במרווחים - כל אלו מלמדים על החופש להרגיש, להתקדם, להגיב בהתאם למתרחש בתוך הנפש. למשל זה:
יחד עם זאת, החופש בכתב זה הוא החופש של הכותבת לחשוב, להביע את עצמה ולהתקדם תוך התחשבות באחרים, לעומת הכתב הבא שבו ה"חופש" הפנימי לעשות ככל העולה על רוחו, בא על חשבון החברה בה הוא פוגע - מתוך קושי לשלוט בדחפים שלו ומתוך חוסר התחשבות וחוסר מודעות.
כאשר חלקי אותיות עולים באופן אגרסיבי באותיות ובמילים שלאחריהן, מדובר באימפולסיביות מתפרצת וחסרת התחשבות:
הדרך השניה היא דרך העיצוב הצורני של כתב היד
מטרתו העיקרית של כתב היד הינה - תקשורת. כדי שנוכל להבין האחד את השני - קיים תקן כתיבה ברור ומקובל שכולנו לומדים בכיתה א'. עם זאת, כתב היד של כל אחד מאתנו מתעצב עם השנים ומציג את האישיות, ההעדפות, הצרכים, התכונות וכך הלאה.
כאשר כתב היד שומר על צורתו התקנית ועוד יותר מכך - כאשר כתב היד הופך להיות מטרה במקום אמצעי - העיצוב הצורני מיוחד, אישי אבל חוזר על עצמו ונראה כמעין פונט של מחשב.
ככל שהכתב מעוצב יותר ונוקשה יותר, כך הכותב מספר לנו שהוא ממש זקוק לאישור החברה והוא "מאבד" את עצמו ואת ייחודו האישי ומכאן, בהכרח, גם את תחושת החופש הפנימית. היא איננה.
מנגד, ככל שהכתיבה חופשית יותר, העיצוב מתגמש ומשתנה, כך לכותב יש יותר חירות להביע את עצמו באופן האישי הייחודי שלו.
האם מדובר כאן ב"יותר מידי"? שכן לצד תחושת החופש האישית, יש לקחת בחשבון שיש גם חברה, מדינה, חוקים, נורמות...
לפיכך נחפש כתב יד שבו יש התחשבות בחברה (כתב קריא) ועם זאת אינדווידואליסטי (ייחודי, מקורי וגמיש). בדיוק כזה:
אם כך... חירות? חופש? האם אתם מרשים לעצמכם או מונעים מעצמכם? ואני לא מדברת על הרשאה להתפרעות חסרת מעצורים והתחשבות, כמו שאני לא מדברת על מניעה של התנהלות/התנהגות מתוך התחשבות - אלא על זו הנולדת מתוך פחד: "מה יקרה אם...? מה יגידו עליי אם...?".
מאחלת לכם שתדעו לאזן בין הצרכים והרצונות שלכם לבין התחשבות באחרים, בין חוקים חיצוניים לאלו הפנימיים ושתדעו להרפות כשצריך ואפשר, לבקר ולעצור כשנדרש ולחיות מתוך חיבור עמוק ואמיתי לרגשות, לצרכים, לאמת הפנימית שלכם - ולהתעורר בבוקר עם תחושת חופש פנימי אמיתי.
חג חירות שמח!
המאמר נכתב ע"י דורית וואלך - גרפולוגית מצוות הגרפולוגים של "חנה קורן מכון לגרפולוגיה". באתר שלנו תמצאו מידע נוסף על תחושת החופש בכתב היד.