היו זמנים: זו הסיבה ההיסטורית שכולנו סופרים חודשים וימים

כולנו סופרים שנים, חודשים וימים - ולרוב כבולים בתפיסת הזמן הליניארית שבה יש עבר, הווה ועתיד. אנו לחוצים, מותשים, מודאגים, מסתכלים על השעון ומודדים את כמות הזמן שבין מפגש למפגש, בין משימה למשימה. לעומתנו, בני המאיה מתארים בלוחות הזמן שלהם את המחזורים של השמשות, הכוכבים והטבע ומובילים לתפיסת זמן מחזורית וספיראלית - בה הכול הווה.

אם כך, מה הוא בעצם זמן? וכהקדמה ניתן לשאול- מה התאריך היום? רוב בני האדם, גם אלה שחוגגים את החגים היהודים בהתאם ללוח העברי, עונים על השאלה בהסתמך על הלוח הגרגוריאני המכונה- לוח השנה האזרחית. לוח השנה שעל פיו רב האנושות חיה הפך לחלק כל כך טבעי מחיי היומיום שלנו עד שלרוב אין אנו מפקפקים בו. אם נעשה זאת, מהר מאד נבין שהשימוש בלוח הגרגוריאני מנתק אותנו מעצמנו וממחזוריות הטבע. אמנם הוא מסונכרן עם מחזוריות השמש, אך התבוננות רציפה במחזור השמש אינה מאפשרת לגלות מתי מתחילה שנה חדשה, מתי מתחיל או נגמר כל חודש ובכלל מהו משך הזמן של חודש בלוח השנה - האם הוא 30 יום או 31 או שמא 28?

אז מה זה בעצם 'לוח שנה' ומה הוא בא לתאר? מהו הזמן הזה שהוא כביכול עוקב אחריו? כשמנסים להבין את מושג הזמן ניתן לראות שהוא נשאר בגדר תעלומה, למרות הניסיונות הרבים והמגוונים להבינו. אנחנו מייחסים לימים משמעות, מגדירים קביעות זמן ואת הקשר בינם ועל גבי קביעות הזמן הללו אנחנו מלבישים משמעות עמוקה, אך האם כך הוא הדבר? 100 שנה למות הרצל, 50 שנה להמצאה כזו או אחרת, חגיגת המילניום שכל כך הרבה דובר בה. האם יש משמעות לספירות הללו או שמא מדובר בנקודות מבט סובייקטיבית?

נתחיל בסריקה כללית בה נראה כיצד ניסתה האנושות להבין את מושג הזמן לאורך התפתחות ההיסטוריה:

בזמן הקדמון, בתקופה הפרהיסטורית שנמשכה בין 10 ל-30 אלף שנה, לא היו קיימים לוחות זמן משום שלא היה בהם כל צורך. זו היתה תקופה של ציידים, נוודים ולקטים ללא מושבי קבע וללא ידע על הזמן. לאורך הזמן נמצאו סימנים מנוקבים שונים על גבי קרני איילים, אבנים וחריצים, שמהם ניתן ללמוד על תנועת הירח. כך שניתן להסיק שבתקופה הפרהיסטורית עקבו אחרי זריחת ושקיעת הירח שבולט בכל מקום בכדור הארץ. אנשים אלה חיו את חייהם ללא תאורה מלאכותית ולמעשה הירח היווה עבורם כבסיס לחישוב הזמן.

בתקופת האבן, באלף השלישי והרביעי לפנה"ס, התפתחו הציביליזציות הראשונות ובהן התרבות הבבלית, האשורית, המסופוטמית ואף זו של מצרים העתיקה. בזמן הזה האנשים עברו מקהילות קטנות לישובים גדולים עם סדר וממשל והיה צורך לארגן את האנשים בהתאם לקביעה אחידה. חילופי העונות מאפשרות לעבוד את האדמה אך לא ניתן לדעת מתי לשלם מיסים או לחגוג חגים - ולכן נוצרו ניסיונות ראשונים ליצור לוחות זמן שאף הם התבססו בהתחלה בעיקר על הירח.

בתקופה זו קיימות עדויות למסלול שלם של הירח מסביב לכדו"א שלוקח 29.5 ימים מהרגע שהוא מלא עד לפעם הבאה שהוא מתמלא וכן נוצר מעקב אחר מרחק הירח מכדו"א במסלולו האליפטי שמגיע לאותו מרחק כל 27.1 ימים. אולם, הירח עוקב אחר מסלול חודשי ולא עונתי או שנתי. המחזור השנתי נקבע עפ"י השמש כשהזמן שלוקח לכדו"א לעשות סיבוב שלם סביבה הוא 365 ימים. מכאן שכבר בתקופת האבן הקדומה הבינו שמדידת זמן מדויקת מתבססת על שלושה מחזורים שונים: היממה, מחזור הירח ושנת השמש.

הזמן הפיזיקלי הוא פועל יוצא של 2 תנועות עיקריות של גרמי השמים: תנועת השמש שמושתת על מחזוריות הנוצרת מסיבוב כדו"א סביבה וקובעת את ההבדל בין קבוצות של ימים ועונות השנה ותנועת הסיבוב של כדו"א סביב עצמו.

כדי לחשב מחזור חייבים נקודת יחס שהיא נקודת התחלה. ימי השוויון האביבי והסתווי מהווים נקודות מעבר מרכזיות בזמן ועל פיהם קבעו את עונות השנה. פעמיים בשנה השמש זורחת בדיוק באותה נקודה במזרח והצל שהיא מטילה על כדו"א זהה. ה-21/3,הוא יום השוויון האביבי, ממנו הימים הולכים ומתארכים במסלולה של השמש צפונה עד שהיא מגיעה לנקודה הכי צפונית, ב-21/6, שבה משך הצל שלה הוא הכי ארוך. אז היא חוזרת חזרה ליום השוויון הסתווי ב-21/9 וממשיכה דרומה ליום הקצר בשנה ב-21/12.

התרבות המצרית המסופוטמית קבעה את השנה הסולארית כ-12 חודשים בני 30 ימים והוסיפה 5 ימים למחזור שלם בן 365 ימים. מכיוון שלא ניתן להכניס באופן שווה חודשים ירחיים ללוח שנה שמשי, היה צריך להפריד בין הצפייה המדויקת במסלול הירח לבין קביעה מראש של כל חודש ובנוסף להתאים בין הירח לבין עונות השנה ולכן נקבעו 12 החודשים.

בשנת 2400 לפנה"ס נעשו אצל השומרים ניסיונות אמפיריים לפתור את הבעיה ע"י הוספת ימים לחודשים מסוימים כדי שהתאריכים החשובים לדת יתרחשו פחות או יותר באותו זמן. במצרים העתיקה שמו לב שבחודש יולי ניתן לראות את הכוכב סיריוס בצורה הברורה ביותר כשהוא בקו ישר עם השמש ועם הנילוס השוצף והגועש וקבעו את ראש השנה שלהם בהתאם.

הלוח היהודי מדויק יחסית בהתאמה של לוח השנה לשנת השמש ולסיבוב הירח. בגלל שרבים מהחגים היהודיים מקושרים לחקלאות ולעונות השנה, היה חשוב לשלב בין תנועת השמש לירח. לוח השנה היהודי מבוסס על שנת ירח של 354 ימים וכדי לגשר על הפער וליצור בינם התאמה אחת ל-4 שנים מתרחשת תוספת של חודש- אדר ב'.

היום הוא מושג שגם מתייחס לשעות האור וגם לחלוקה של ה-24 שעות שהומצאה במצריים, ב-2100 לפנה"ס. הקלטיים והגרמנים העתיקים ספרו לילות ולא ימים. אצל הרומאים היום התחיל בחצות הלילה. החלוקה ל-12/12 שעות החלה ב-1300 לפנה"ס, עד אז היו שעות יום ושעות דמדומים.

בלוח היהודי היום מתחיל בערב, עם שקיעת החמה ונמשך עד לשקיעתה למחרת. המושג "שבוע" הוא המצאה יהודית עם חלוקה שלא קיימת בשום מחזור בטבע. לפני כן החלוקה היתה ל-10 ימים, אצל היוונים ולרומאים החלוקה התרחשה בהתאם לחודש. במאה ה-10 לפנה"ס, נמצא לוח גזר - לוח אבן עברי קדום, שמפרט את חודשי השנה בהתאם לתקופות השנה החקלאיות וסופר 12 חודשים מהסתיו לקיץ.

החל מהמאה ה-7 לספירה התפתחו לוחות שנה. הלוח המוסלמי למשל התפתח בחברה עירונית וכולו מבוסס על מחזורי הירח בלבד, כך נוצר מצב שחודש הרמדאן נע לאורך השנה ואינו מתרחש בזמן קבוע. הנוצרים התייחסו לתאריך עפ"י הולדת ישו.

ברומא, לפני יוליוס קיסר היו 12 חודשים מתוכם 4 של 31 יום ו-7 של 29 יום ו-1 של 28 יום. בלוח זה התייחסו רק לשנה הסולארית והחודשים קיבלו את השמות בעלי המשרות הציבוריות.

האימפריה הרומאית היא התרבות הראשונה במערב שחלשה על אזור עצום לתקופה ארוכה של כאלף שנה. כדי לנהל מערך אדיר שכזה היו חייבים להגיע ללוח אחיד שיעזור בניהול. בשנת 46 לספירה המציא יוליוס קיסר שיטה לספירת ימים שגובשה ללוח היוליאני ובו אנו משתמשים עד היום. רבע היום שהיה חסר ל-365 ימים הושלם אחת ל-4 שנים, כך שנוספו 10 ימים לחודשים שונים ובהדרגה ניתן לראות כי העונה אינה מתאימה לתאריך.

בסוף המאה ה-16 הפער הגיע ל-10 ימים, פסחא למשל נחגג בקיץ במקום באביב ולכן ב-1582 האפיפיור גיאורגיוס ה-13 פשוט פסח על 10 ימים במטרה להתאים את הלוח היוליאני לאורך השנה השמשית. כדי למנוע את התוספות המיותרות של שנה מעוברת כל 4 שנים הוא קבע שבשנים שמסתימות ב-00, לא תהיה שנה מעוברת: 1700, 1800, 1900 ו-2000 וכך נוצר הלוח הגרגוריאני. בהדרגה הלוח החדש התפשט בכל רחבי אירופה. בהתחלה עקבו אחריו באיטליה, ספרד, פורטוגל ופולין. ב-1752 הצטרפה בריטניה ואחרונה אימצה אותו רוסיה, כשלאחר המהפכה הבולשביקית ה-31/1/1918 הפך ל-14/2/1919.

כך ניתן לראות כי הלוח הגרגוריאני שלפיו אנו חיים מושתת על הרצון להתחבר לסדרי ממשל יותר מאשר למחזוריות הקיימת בטבע ומייצג מחזור לא מדויק של סיבוב כדו"א סביב השמש. החודשים שאנו חיים קרויים על שם אלים פלנטריים (ינואר על שם 'יאנוס' אל השמש), גיבורים מיתולוגיים (מרץ על שם אל המלחמה 'מרס') ו"פוליטיקאים" רומאיים (יולי על שם יוליוס ואוגוסט על שם אוגוסטוס שאף הרחיק לכת והאריך את אוגוסט שחלילה יולי לא 'ינצח' בזמן).

המאיה מלמדים כי השימוש בלוח זמן שאינו מאוזן ושמתחשב אך ורק במחזורים של השמש הוא הבסיס להרבה מחוסר האיזון והמצוקות בחיי היומיום שלנו. הוא מנתק אותנו ממחזוריות הטבע הסובב ומהטבע שלנו. החלוקה לקו לינארי הבנוי מ-12 חודשים מקבעת אותנו ומצמצמת את האפשרויות הקיימות עבורנו.

בני המאיה שנהגו להתבונן רבות בטבע סביבם, בקוסמוס ובמחזורי הכוכבים, הרכיבו 17 לוחות שנה שונים וידעו להשתמש בכולם בו-זמנית ולמצוא את ההתאמה ביניהם.

בתפיסת אנשי המאיה הזמן הוא הממד הרביעי והוא קיים בתוכנו. בתפיסתנו העכשווית הזמן הוא לינארי ומתקיים מחוץ לנו. הזמן הוא כביכול גורם חיצוני לנו ואנחנו נעים ביחס אליו. לפי אנשי המאיה זוהי ה'מאיה' הגדולה, אשליית הזמן המעוורת את עיננו שלא מאפשרת לנוע מתוך מקצב טבעי פנימי.

במקום להתייחס לזמן עצמו בני המאיה התמקדו במחזוריות שבו. עבורם הזמן הוא שער למימד החמישי, הלך מנטלי רוחני שמחבר בין הפיסי לרוחני. הזמן היחידי שבאמת קיים הוא האין זמן, שמתפזר במרחב בצורה רדיאלית. הזמן במימד הפיזי הוא תוצר של המחשבה שהיא זו שיוצרת את המציאות ועל כן הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא דרך המחזוריות שבו.

כדי להבין את העניין טוב יותר, ננסה להתבונן בתינוק בן כמה חודשים. אין לו שום מושג על זמן, כפי שאנחנו המבוגרים תופסים אותו. הוא לא יודע מה השעה וגם המושג הכמותי של זמן איננו חלק משגרת חייו. אפילו אם מדברים עם תינוק בן שנתיים ומסבירים לו שאנחנו הולכים ושנחזור בעוד שעתיים, הוא לא יתפוס בהכרתו מתי אנחנו מתכוונים לחזור. מבחינתו אנחנו כאן ועכשיו ועד שנחזור אנחנו לא כאן וזהו. מושג הזמן כמו שאנחנו תופסים אותו, לא קיים אצל תינוקות. המחזוריות, לעומת זאת היא חלק מהווית חייהם. הם מזהים את מחזוריות היום והלילה, מחוברים למחזוריות הגוף ורבים מהתינוקות חווים אתמחזורי הירח ורגישים במיוחד בימים שהוא מלא.

הדרך לגלות מחזוריות היא להתבונן בתופעות שחוזרות על עצמן במרווחים קבועים או משתנים. בני המאיה שהתבוננו בטבע סביבם, בקוסמוס ובמחזורי הכוכבים הרכיבו 17 לוחות שנה שונים וידעו להשתמש בו זמנית בכולם ביחד ואף למצוא את ההתאמה בינהם.

לפי המאיה לכל יום קיימות אנרגיות יסוד שממלאות, מעוררות ומחיות את כל צורות החיים. הן המפתח לפיתוח הפוטנציאל שלנו, להרחבת מודעותנו ולהגשמת מחשבותינו. לימוד המחזוריות של האנרגיות הללו הוא כמו לימוד של שפה חדשה. אוצר המילים של שפה זו עוזר לנו להבין את עצמנו בצורה עמוקה יותר ולהיות בהרמוניה עם התנועה האוניברסאלית.

כל יום מושפע ממערך של כוחות והאדם פועל במערך מסוים של אנרגיות שהיה לפני ושיהיה גם אחרי ועל כן הוא פועל מתוך מקום שקשור לכל רבדי הזמן, מאז שסופרים אותו. המחזוריות אינה מתבטאת בכך שהזמן חולף ולא ישוב לעולם אלא להפך- אני פועל היום בדיוק תחת אותן השפעות שהיו לפני מחזור מסוים של שנים.

תפיסה מטאפיזית מרכזית נוספת במחשבת המאיה: תפיסת העולם כאורגניזם - כשם שבגוף האדם קיימים איברים שונים, אך אף אחד מהם לא יכול להתקיים במנותק מהאחרים ואם אחד האברים יחסר הגוף יחדל מלהתקיים, כך גם ההתייחסות למקום ולמרחב בקוסמוס. אם נסתכל על שעה אחת בחיינו וננסה למנות את מספר הגורמים המשפיעים על אותה שעה נגלה כי אינסוף לרשימה. המאיה האמינו שאותה רשימה כמעט אינסופית היא בעלת ביטוי בקוסמוס וכך כפי שאנו לעולם לא נפעל ממניע אחד ולעולם יהיו המון גורמים שישפיעו על ההתנהגות האנושית שלנו, כך בכל יום קיימים המון גורמים קוסמים שמימיים שמשפיעים בו זמנית על ההוויה שלנו ובאופן אינטגרלי הוויה זו משפיעה עליהם חזרה.

בני המאיה העניקו משמעות עצומה למחזורים השונים של הזמן ושילבו אותם במרחב של חיי היום יום שלהם. כל היבט בחייהם התבסס על לוחות שנה אלה, החל מהחלטות חשובות של השליטים ועד לפעילויות נטולות חשיבות. כולם קיבלו השראה מהלוחות והחלטות נקבעו עפ"יהם.

הם ראו חשיבות גדולה למועדים וטקסים וראו במועד כלשהו כבעל פוטנציאל מתאים לכל אחד מתחומי החיים. כשמלך בן המאיה קיים טקס הוא נעזר בידע הקיים ובאיכויות של אותו היום כדי לגשר בין המרחבים והעולמות. אם לדוגמא פנו למזרח, היו לובשים את מאפייני המזרח- אדום וכו', אם ונוס היתה בשיא- הם בחרו בלבוש שמכיל את מאפיני הכוכב. בזמן של טקסים היתה חשיבות לזמן המועד וגם למרחב בו הוא נעשה. כך שהתפיסה המרכזית כאן היא שההיסטוריה לא חולפת אלא שבמחזוריות מסויימת היא חוזרת על עצמה במדויק בהווה. הזמן והמרחב משפיעים אחד על השני באופן אינטגרלי, אקטיבי ומשלים.

מדידת הזמן היוותה בסיס להתחברות לבריאה האלוהית. כדי להבין את תפיסת הזמן שלהם אנחנו משחררים בהדרגה מונחים יחסיים של שעה ודקה ומכוונים את עצמנו לכאן ועכשיו.

הידע שאנשי המאיה השאירו מיועד לעזור לנו לפרוץ את האשליה הגדולה של הזמן הלינארי ולעבור לתנועה אינטואיטיבית מתוך זמן פנימי.

אנו חיים בתקופה מאד מיוחדת שהיא זכות גדולה עבור כולנו וקיים בה פוטנציאל קולקטיבי עצום לשינוי תפיסת הזמן.

* טליה טוקר היא מומחית בידע הזמן והמרחב של המאיה, כותבת ומלמדת את האסטרולוגיה של המאיה. עברה חניכה בגוואטאמאלה ע"י השאמאן דון פדרו קרוז והוסמכה ללמד ע"י האקדמיה של המאיה. לאתר של טליה טוקר לחצו כאן.