האם ניתן לזהות בדידות בכתב היד?

לפני מספר שנים הגיעה למכון שלנו בחורה בת 33 להכוונה מקצועית. יש לקוחות שנחרטים בזיכרון והיא אחת מהן. בחורה מופנמת, שקטה מאוד, עדינה, עבדה בזמנו במרפאה פרטית של רופאים אלטרנטיביים. היא אמרה לי משפט, שאני מקווה שאני מצטטת במדויק: "בחצי השנה האחרונה, בכל פעם שנכנס אלי לקוח לקליניקה... בא לי להקיא".

היא הגיעה להכוונה מקצועית, ביקשה להחליף מקצוע אחרי למעלה מעשר שנים בתחום העיסוק שלה, אבל ככל שצללתי לעומק הכתב, התברר לי שהמקצוע שלה הוא המקצוע המדויק לה. מתאים בדיוק לאופי שלה, לכישורים המרובים שלה, עונה על הצרכים שלה, מסייע בהתמודדות עם הפחדים שלה, בקיצור... המקצוע לא היה הבעיה אלא היווה כמעין פתרון להתמודדות עם הבעיה האמיתית. בעצם - הרצון לשינוי העיד על בחירה להתחמק מבעיה עמוקה בהרבה.

בפגישה השניה שבה פרסתי בפניה את הממצאים שלנו, העלתי את הנושא שלדעתי היה המשמעותי ביותר - תחושת בדידות אדירה בחיים האישיים, כמיהה לקשר ולצידו - פחד היסטרי מקשר אינטימי. שאלתי אותה מה קרה לפני שהגיעה אלינו - והיא סיפרה שהייתה פרידה פתאומית ובלתי צפויה מבת זוג אחרי מערכת יחסים של מספר שנים, מערכת יחסים רצינית ראשונה שחוותה, והפרידה הייתה כל כך חדה ומפתיעה שלאחריה היא פיתחה חרדות חברתיות, אובדן תחושת ביטחון עצמי וערך עצמי נמוך. הסברתי לה שלפי דעתי היא מנסה לייצר הסחת דעת. במקום לטפל בתחושת הבדידות ושאר הבעיות האישיות, היא משליכה על העבודה ובוחרת בפיתרון ה"קל" יותר לביצוע ואולם... איך אומרים? אתה הולך עם עצמך לכל מקום שאליו אתה הולך... החלפת תחום העיסוק לא באמת תשנה את הבעיה האמיתית כאן.

הפעם אני רוצה להראות לכם מספר מאפיינים שמלמדים על תחושת בדידות בכתב היד, בדידות ברמה שאינה הופכת את תחושת ה"לבד" לחופש אלא הופכת אותה לכלא מייסר. נצא לדרך?

שימו לב למרווחים המאוד גדולים ואף מוגזמים בין המילים. רווח כל כך גדול בין מילים מעיד על תחושת בדידות ומדוע? בואו נחשוב על זה כך: בכל פעם שאנחנו מתחילים לכתוב מילה מסוימת, אנחנו נכנסים לתוך טריטוריה מוכרת. כבר כתבנו את המילה הזו מאות ואולי אלפי פעמים. אנחנו "בבית". לא אכנס לכל ההסבר המעמיק על כל המשמעויות של המילה ואולם אציין כי האות הראשונה מעידה על האופן שבו אנחנו נכנסים הביתה (או לעבודה או לכל מפגש עם אנשים מוכרים או סיטואציות מוכרות) ואילו האות האחרונה מציינת את האופן שבו אנחנו נפרדים מה"בית", עוזבים מאחור את המוכר והידוע ויוצאים לקראת המפגש הבא - המילה הבאה.

ככל שהמרווחים בין המילים גדול יותר, כך ניתן ללמוד על הקלות או הקושי שלנו לתקשר עם אחרים, על אופי התקשורת שלנו איתם ועוד. נדבר על שאר משמעויות ה"לבן" הלא כתוב שבין המילים, השורות ואף האותיות במאמר אחר.

אצלה יש שילוב של שתי תופעות שונות:
האחת - מרווחים מוגזמים (הגדרה גרפולוגית המתייחסת לגודל הרווח בין המילים, ביחס לגודל האותיות).
השנייה - האות ת' שבסוף המילה ארוכה במיוחד אך מסתיימת בגדם. גדם הינו סיום פתאומי של הקו ומעיד, במקרה הזה, על התנתקות פתאומית הנובעת כמעט מבהלה: מצד אחד אני כאילו הולכת לקראת הסביבה - מתקדמת כלפי צד שמאל - ומצד שני, ככל שאני מתקדמת משהו בי נבהל ונבלם.

כלומר, ישנו פער בין המצוי לרצוי:
הרצוי - התקדמות אל עבר החברה ויצירת קשרים. ממש כמיהה, כמו הושטת יד אל עבר האחר.
המצוי - הפחד המשתק הגורם לה להתקדם לאט לאט ואז להיבלם באופן חד, להתרומם מהדף, להתכנס פנימה אל עצמה ורק אחרי שהיא לוקחת זמן, היא חוזרת שוב אל המציאות, אל הדף וממשיכה הלאה. (הרווח שבין האותיות הינו ה"לבן" - החלק שבו כל המחשבות והרגשות שלה הם רק בינה לבין עצמה - אנחנו לא רואים, לא שומעים, לא יודעים על מה היא חושבת).

אצל הבחורה הצעירה הזו, הדף מלא וצפוף מראשו ועד לבסיסו, מימין ועד לשמאל. אין כמעט אוויר בין המילים ובין השורות.

בניגוד לבחורה הראשונה שבחרה בחייה הפרטיים כמעט להתנתק מהעולם בשל הפחד להפתח ולסמוך ובשל אובדן תחושת הערך העצמי, הכותבת הזו בחרה בדיוק להיפך - להיות עם אנשים ולא לאפשר לעצמה להיות לבד לשניה. המילוי האובססיבי של הדף מלמד על צורך אובססיבי להיות "נוכחת". להשמע. להיראות. להתקיים. זה לא יושב על מוחצנות וחברותיות, לא בכתב הזה. אצלה זה יושב על תחושת בדידות המשולבת בפחד עמוק להיות לבד, לשמוע את המחשבות שלה, להרגיש את הרגשות שלה, להתמודד עם המציאות. אז במקום להיות עם עצמה - היא כל הזמן עם אחרים. כל הזמן בפעילות כלשהיא.

אני זוכרת שכילדה קטנה הגעתי לביקור אצל סבתא שלי אחרי שסבא שלי נפטר. בכל חדר בבית היה דלוק מכשיר רדיו על תחנה אחרת, בסלון ובמטבח טלוויזיה על תחנה אחרת וכולם בווליום מורגש ביותר. כששאלתי אותה "סבתא למה..." היא ענתה לי משהו בסגנון של "אני לא יכולה לסבול את הרעש של השקט". אז, לא הבנתי למה היא התכוונה, הייתי צעירה מידי. היום אני יודעת שהיא מצאה את הדרך שלה להשתיק את ה"לבן" שלה. במקום להיות עם אנשים היא היתה עם רעש. העיקר, לא להיות לבד עם המחשבות והרעש של השקט שנוצר בהיעדרו של בן זוגה מזה שנים ארוכות.

"לא טוב היות האדם לבדו" שרה יהודית רביץ (ומתי כספי..) אבל הוא לבדו בין כה וכה... ויחד עם זאת, בדידות היא שונה מ"לבד". יש "לבד" של התבוננות פנימה, של מופנמים, של רגעים ותקופות בהם אנחנו בוחרים בלבד שלנו. בדידות היא הכאב שנוצר כשאנחנו לבד ולא מתוך בחירה, כשאנחנו מוקפים באנשים אבל עדיין מרגישים לבד ובודדים. העצב הזה יכול לשגע אבל הוא לא חייב.

המאמר נכתב ע"י הגרפולוגית דורית וואלך מ- "חנה קורן מכון לגרפולוגיה".