חדש תחת השמש

אם התרשמתם עד כה שהחיים באוהל זה סטלבט אינסופי, טעיתם בגדול: אחרי שאורחי סוף השבוע עזבו, ההתרוצציות בעיצומן:

יום ראשון הוקדש לניקוי האוהל וסביבתו: מוציאים לאוורור את כל המזרונים, השמיכות, השטיחים והמחצלות, מרטיבים היטב את אדמת האוהל ועוברים עליה במגרפה, ומעודדים אורחים בלתי רצויים (בעיקר כאלה שעוקצים) למצוא לעצמם מחסה במקום אחר.

יום שני הוקדש לסיום עבודות הניקיון, לכתיבה, קריאה ולמנוחה.

יום שלישי הוא יום נייטרלי, שהתנהל עדיין תחת הרושם של מפגש סוף השבוע הקודם, אבל גם עם המבט קדימה, אל עבר סוף השבוע המתקרב: טלפונים, תכנון לוח הזמנים למפגש, עדכון האתר, קריאת התגובות שלכם לכתבה, קריאה ומענה לאי-מיילים, בקיצור – יום טכנולוגי...

ביום רביעי אני מתחיל להיכנס, לאט לאט, לראש של מפגש סוף השבוע: כפי שציינתי בעבר, אני מרגיש כאילו כל מפגש של סוף שבוע הוא מעין סרט חדש, הרפתקאה חדשה, ואני תוהה איזה סוג של אנשים אפגוש השבוע.

ביום חמישי אחר הצהריים, מתחילים אורחי סוף השבוע להגיע, ואני נכנס למעין מרתון עצמי, פנימי, עד מוצאי שבת. מאחר וכל סוף שבוע מוקדש לנושא או לתחום אחר, אני עדיין מתרגש לפני כל מפגש כאילו זה היה המפגש הראשון שאני מנחה. כך למשל, ישנו סוף שבוע שמוקדש לעבודה עם קריסטלים ואבנים, סוף שבוע שמוקדש לעבודה עם הילות, סוף שבוע של ויפאסאנה, סוף שבוע של הורים וילדים ועוד.

במחשבה שניה, אני מבקש לתקן: החיים באוהל הם אכן סטלבט אינסופי. כשאני קורא את מה שכתבתי, אני מבין שאין לי שום סיבה, ולו הקטנה ביותר, כדי להתלונן: אם עושרו של אדם נמדד על פי כמות הזמן הפנוי שלו, אז ללא ספק - אני מליונר!

את השבוע האחרון בילו איתי יאיר, בני הצעיר בן השבע עשרה וזוהיר, חברי הטוב מכפר קאסם ("בכל מקום בעולם אני ישראלי, אפילו בג'נין. אבל בישראל אני ערבי"). אין ספק שהשהות במדבר עושה לשניהם רק טוב: יאיר נראה פורח מתמיד, נהנה מכל רגע ומטעין אותי בגלים של עונג וגאווה אבהית בכל פעם שאני מביט עליו. אחיו הבכור, אורי, נמצא כרגע בארה"ב ומשם הוא ממשיך למקסיקו, לפגוש את המדריכים השמאנים של קרלוס קסטנדה וללמוד הישר מהמקור. הגעגועים אליו קשים, אך נראה כי אחד השיעורים שעלינו האבות ללמוד, הוא כיצד לשחרר בבוא הזמן את האפרוחים שלנו לעולם.

גם זוהיר מתחיל, לאט לאט, להכנס לתדרים השקטים של המדבר: הוא עדיין מתגעגע מדי פעם לכפר, למה שהוא מכנה "ציביליזציה", אבל לא לוקח לו יותר מיום או יומיים כדי לחזור לאוהל – ומבחינתי, הוא מוזמן להישאר קבוע: אולי ביחד נהווה את הגרעין ממנו יצמח איחוד-הקיום עליו אנו חולמים: דו-קיום משמעו פיצול. פיצול זה אומר שיש צד א' וצד ב'. איחוד-קיים משמעו שכולנו אחד. אין פיצול. או, כמו שאמר בונו: "אנו אחד, אך לא זהים".