הוא נעמד עם שתי רגליו הקדמיות על הגז שבמטבח, קטן ושעיר עם מבט סקרן וחקרן ולטש בי עיניים: "אוי לא, רק לא עכבר!" חשבתי לעצמי. התקרבתי לעבר היצור, שלא גילה שום סימני חשש או בהלה: "קישטה!" קראתי לעברו בקול והוא הגיב בקפיצה מהתנור אל הרצפה, נעמד מאחורי אחת הרגליים והביט בי משם: "חוצפן, עוף מפה!" צעקתי, בתוספת תנועה מהירה ומאיימת, בניסיון לגרש אותו, הפעם בהצלחה.
"עכברים באוהל, רק זה היה חסר לי עכשיו", נאנחתי והתיישבתי כדי לחשוב מה עושים. כל מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהב בעלי חיים, אבל עם עכברים מעולם לא הסתדרתי: לפני כמה שנים נכנס אלינו הביתה עכבר והתחבא בתוך התנור. מבלי לחשוב פעמיים, הוצאתי את התנור אל המדרכה, עם העכבר.
ועכשיו, הוא שוב כאן. אצלי באוהל.
בהמשך היום פגשתי את יואב, בעל החווה, וסיפרתי לו על האורח הבלתי רצוי. "נו, מה אתה רוצה, אתה גר במדבר, לא?" השיב יואב בחיוך והושיט לי קופסת פח - מלכודת מיוחדת שלוכדת את העכבר, מבלי להרוג אותו. בימים הבאים תפסה המלכודת אורח מדי יום, אותם נהגתי לשחרר מעבר לנחל, רחוק מהאוהל.
לקראת סוף השבוע קראתי ל'ספיריט' של העכברים והגעתי איתו להסכם: אני לא הורג אותם והם לא מופיעים לי בסופי שבוע, כשאני מעביר סדנאות. והם עמדו בהסכם, עד לפני שלושה שבועות - בדיוק כשהערתי את אורחיי היקרים מתרגול של דימיון מודרך וביקשתי מהם "לאט לאט להתמתח ולעבור לישיבה", חצה את האוהל בריצה היצור הקטן הזה וגרר אחריו צעקות אימה מצד הקבוצה.
רק אחרי דקות ארוכות ודברי הסבר מנומקים על החיים בטבע ובמדבר, הצלחתי להרגיע את הקבוצה ולהמשיך בתכנית. במוצאי שבת, מיד לאחר פיזור הקבוצה, התחלתי במבצע ניקיון רציני ומקיף בתוך האוהל ובסביבתו: הייתי נחוש בדעתי לפתור את בעיית העכברים אחת ולתמיד. בלילה הצבתי את המלכודת ושוב בבוקר מצאתי בתוכה דייר. איך שאני יוצא מהאוהל עם המלכודת במטרה לשחרר את האסיר אי שם בהרים, התקדם לקראתי יואב שהגיע לקפה של בוקר. הוא הציץ אל תוך המלכודת ופרץ בצחוק: "זה לא עכבר מה שיש לך שם, זה גרביל. "גרביל? מה זה הדבר הזה?" "אם תשים לב", הסביר יואב, "תראה שהגרביל מקפץ כזה, שלא כמו העכבר. הוא יכול להזכיר קנגורו מיניאטורי כזה, הוא לא מזיק ולא מעביר מחלות!" .
החפים מפשע
לאחר מחקר מקיף התברר לי שבגלל דעות קדומות ובורות, רדפתי במשך כל התקופה הזו אחר יצור חף מפשע לחלוטין. על מנת למנוע בהלה מיותרת בקרב אורחי, הדפסתי דף הסבר עם תמונת הגרביל, אותה "חיית מחמד מועדפת" ותליתי את הדף במקום בולט באוהל:
"גרבילים הם יונקים זעירים ממשפחת המכרסמים המשתייכת למשפחת הגרביליים. הם חיות מדבר, למיני הגרבילים השונים פרווה בגוונים שונים החל מלבן, דרך גוונים שונים של חום ואפור ועד שחור. בני אדם רבים מגדלים גרבילים כחיית מחמד. מזגו הנוח של הגרביל תורם לחיבה הרבה של בני האדם אליהם. גרבילים אינם נושאים מחלות העלולות לפגוע בבני אדם, מה שהופך אותם לחיית מחמד מועדפת בקרב משפחות עם ילדים קטנים..."
מאז (טפו טפו בלי עין הרע) לא נתקלתי יותר באדון גרביל הקטן. אני לא יודע אם זה בגלל שהבנתי את השיעור (לא כל יצור קטן עם פרווה הוא בהכרח עכבר) או האם זה בגלל שבפעם האחרונה שלכדתי אותו כבר ידעתי שהברנש הקטן חכם, בעל יכולת זיכרון מעולה והרבה יותר זריז ממני, ולכן שיחררתי אותו הרבה, הרבה, הרבה יותר רחוק מאשר בפעמים הקודמות... כך או כך, "עונת הגרבילים" בדיוק מסתיימת עכשיו, כך שאם אתם רוצים לראות אותו, תיאלצו, אני מקווה, לחכות לשנה הבאה.
שלומי סנדק מתגורר כיום ב"חאן עדן", באחד המקומות העוצמתיים ביותר של הנגב, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז. הוא מעביר במקום סדנאות שונות ואירוח אלטרנטיבי.