בוקר אחד נסעתי לתל אביב לצורך סידורים. בעודי תקוע בפקק תנועה שלא זז, למרות האור הירוק ברמזור, מוקף בנהגים מיוזעים, סמוקי פנים וקצרי סבלנות, שצופרים בכל כוחם לעבר נהגת אומללה שנדחפה וחסמה את הצומת, התקשיתי להאמין שכאן ביליתי שנים כה רבות מחיי. הרגשתי בר מזל על כך שהצלחתי לצאת מהמטריקס ועל כך שפקקי התנועה, הצפירות ושלטי הפרסום המנסים ללכוד את תשומת ליבי מכל עבר ולשכנע אותי לקנות דברים שאני לא ממש צריך, כבר לא מהווים חלק מהמציאות היומיומית שלי. מסתבר שככל שחולף הזמן, אני אוהב אותו יותר. את המדבר שלי.
בסוף השבוע הקרוב אחגוג שנה אחת לרומן שלי עם הנגב ולכבוד האירוע, החלטתי להתפשר ולבנות בסמוך לאוהל מבנה מבוץ מקומי + תערובת של קש, שיכלול ארבע יחידות מגורים, 2 מקלחות ו-2 חדרי שירותים "מערביים" (כלומר עם אסלה, מים זורמים ואפילו מדף קטן לספרים). כתבתי 'להתפשר', משום שעד עכשיו ניסיתי להימנע מבניית שירותים מערביים ולעודד את האורחים שלי לגלות את החוויה שבעשיית הצרכים בטבע, חוויה אותה חוויתי בעצמי לראשונה רק לפני שנה.
במשך 45 שנות חיים, הייתי אדם מפונק וסטרילי בכל הקשור לשירותים - באירופה למשל, תמיד העדפתי לשלם יותר עבור השהות בבית המלון, העיקר שיהיו שירותים בתוך החדר ולא במסדרון. המחשבה על עשיית צרכי בטבע, כפי שנוהגים הבדואים, זעזעה קשות את כל יסודות החינוך המנומס שקיבלתי.
שינוי התפישה שלי נגרם לאחר ששמעתי את סאלם, אחד מידידי הבדואים, מספר על השכן שלו מחמד ש"נפל על הראש": "הבנאדם רואה יותר מידי טלוויזיה, השתגע לגמרי!" הסביר לי סאלם ופירט: "לא תאמין, הוא החליט שמעכשיו הוא מחרבן בתוך הבית שלו! וואללה איפה נשמע דבר כזה שבנאדם מחרבן בתוך הבית שלו?"
וכשאני חושב על זה, זה באמת נראה משונה, לעשות את הצרכים "בתוך הבית", כשמחוצה לו הרים עד קצה האופק. אותי, בכל מקרה, הוא שכנע. מדובר בחוויה מסוג אחר לחלוטין, ואני ממליץ לכל אחד לנסות ולו לפעם אחת!. הבעיה היא שהאורחים שלי לא תמיד משתכנעים בקלות כמוני: השאלה הראשונה שהם שואלים אותי לפני בואם, היא "מה עם שירותים". מאחר והיעדר אסלה הרתיע רבים מהם, החלטתי להתפשר עם עצמי וכך מצאתי את עצמי בתל אביב, מעמיס על האוטו 2 שירותים חדשים ובאותה הזדמנות, אם כבר מתפשרים, נכנעתי לציוויליזציה ורכשתי גם מקרר קטן פריט נוסף אותו ניסיתי להימנע מלרכוש ואף הצלחתי בכך במשך שנה תמימה. "לא נורא", ניחם אותי סאלם, "עץ שלא מתכופף ברוח - סופו להישבר".
עגבניות מתוקות שלי
לעומת שיטת הקירור המודרנית, שיטת גידול הירקות היא מסורתית לחלוטין. אתמול הצלחתי לראשונה להגיש לאורחיי היקרים, סלט ירקות אורגני, העשוי כולו על טהרת גינת הירקות שלי הצנועה שלי, הנטועה בלב המדבר. בגינה צומחים להם פלפלים ירוקים, בצל, דלורית, קישואים, מגוון עלים ירוקים לתה ובקרוב יצטרפו אליהם גם מלונים, אבטיחים וחצילים.
מסתבר, למשל, שאין כל קשר בין הירק האדום הנמכר בסופר תחת השם "עגבניה", לבין העגבניות הקטנות, הכל כך מתוקות שלי. קשה לי לתאר במילים את גאוות הגינון שלי. פעם, הדבר היחידי שהצלחתי לגדל היה גור של כלב, מקסימום עציץ קטן במרפסת והנה, הפכתי לכמעט חקלאי אמיתי. ואם אני הפכתי לחקלאי, אז כדאי לכם להתחיל להאמין בניסים...