הזמן: סוף שנת 90'
המקום: ה'ג'רמן בייקרי' קפה-מסעדה בעיר פונה, הודו, ליד האשראם של אושו, 10 בבוקר.
אני ממתין לאתי אשתי ולילדים, אורי בן השבע ויאיר בן השנתיים, וכדי להעביר את הזמן שוטטתי לי בחנות/חושה לממכר אבנים, תכשיטים ועבודות יד, אחת מיני רבות הפזורות לאורך הרחוב.
המוכר ניגש אלי והתחיל להסביר לי על התכונות והסגולות של האבנים השונות, שיכולות לסייע לנו, בני האדם, בתחומים שונים של חיינו. למרות שהתחום האלטרנטיבי לא היה זר עבורי, וכבר קראתי את הספרים של סת', וספרים שונים בנושא טכניקות לשליטה שכלית, לאבנים לא הצלחתי עד אז להתחבר. האזנתי בנימוס להסבריו של המוכר, אבל הוא כנראה כבר קרא את מחשבתי ("נו באמת, איך אבן יכולה לעזור?"), עצר את שטף דיבורו, הביט אל תוך עיני ואמר: "או.קי... בוא נראה... מהי הבעיה המציקה לך ביותר בזמן זה?"
היינו כבר קרוב לעשרה ימים בהודו, ועדיין לא הצלחתי לכתוב ולו דף אחד של רשמים וחוויות. הייתי בטוח שבהתחשב בנסיבות טיול ראשון להודו ועוד עם הילדים, ייצא לי לכתוב יומן מסע מעניין. אבל, אפילו לא דף אחד. ניסיתי לאלץ את עצמי לכתוב, אבל זה תמיד היה מסתיים בקימוט הדף ובקליעתו לפח האשפה, במסגרת טורניר כדורסל קצר.
סיפרתי זאת למוכר: "נו פרובלם, נו פרובלם!" הוא קבע בפסקנות והושיט לי אבן קטנה, כחולה. "קח את האבן, הנח אותה על הגרון כשאתה עושה מדיטציה, עשר עד עשרים דקות ביום יספיקו. קח את האבן ותחזור בעוד שבוע".
הושטתי את ידי אל האבן המושטת ושאלתי:
"כמה היא עולה?"
"לא עכשיו, לא עכשיו! תבוא בעוד שבוע!" השיב המוכר.
ניסיתי להתעקש לשלם, אולם הוא התעקש יותר: "תבוא בעוד שבוע ואז נדבר. אם תרצה תוכל להחזיר את האבן" אמר והפנה ידו לכיוון היציאה: "יאללה, You go now" הוא הוסיף בהחלטיות, בתערובת של ערבית ואנגלית האופיינית לבני קשמיר המוסלמים.
יצאתי מהחנות, פגשתי את אתי ואת הילדים ושכחתי מהסיפור.
בערב, במלון, פתאום שמתי לב שיש לי אבן בכיס. נזכרתי בעצתו של מוכר האבנים. "נו, מה כבר יכול להיות", חשבתי לעצמי והנחתי את האבן על הגרון מתוך כוונה לשקוע במדיטציה קטנה. איכשהו נרדמתי. כשפקחתי את עיני השעה הייתה שש בבוקר. ירדתי לקומת הקבלה על מנת להזמין קפה. כרגיל, אחרי כעשרים דקות קיבלתי תה. מתוך ניסיון ידעתי שאם אתעקש על קפה ואחזיר את התה, ילכו להן עוד 20 דקות יקרות, וגם אז, אין כל ביטחון שמה שהמלצר יביא אכן יהיה קפה.
לקחתי את התה לחדר, התיישבתי והתחלתי לכתוב. בשעות הבאות מילאתי מחברת הודית שלמה בכתב יד צפוף כמעט ללא מחיקות: הכתיבה זרמה לי בקלות וללא כל מאמץ, כשלפעמים היד אפילו הקדימה את הראש.
בשעה אחת עשרה התייצבתי בחנות האבנים: "אבל אמרתי לך לחזור בעוד שבוע!" רעם קולו של המוכר, אלטף שמו. "אלטף", פניתי אליו, "האם תהיה מוכן ללמד אותי את כל מה שאתה יודע על האבנים?" הוא הביט בי, כאילו סוקר אותי, ואז חייך ואמר: "חיכיתי לך. בוא, שב" הוא אמר, סימן לי לשבת על אחד המזרונים, מזג צ'אי טרי לשתי כוסות, התיישב ושלף גוש שחור ושמנוני של ג'ארס משובח. "שנתחיל?" שאל.
מאותו יום, העברתי את מרבית זמני אצל אלטף בחנות. אלטף, התברר, הוא דור חמישי למרפאים באבנים, כשהידע עובר בעל פה מאב לבנו.
מפגש פסגה של תרבויות עתיקות
שלושה חודשים מאוחר יותר, כשחזרנו לארץ, מיהרתי לקרוא בשקיקה כל ספר שיכולתי למצוא בנושא האבנים. שמחתי לגלות שגם היהדות מייחסת לאבנים סגולות מיוחדות: רבנו בחיי כתב ספר שלם על סגולות האבנים ו"במדרש תלפיות" ישנו קטע מיוחד בשם "ענף סגולות האבנים", המהווה למעשה את המדריך המקיף ביותר, מנקודת המבט היהודית, על סגולות האבנים. עוד גילתה לי הקריאה שגם הפרעונים, הבבלים, האשורים, היוונים, הרומאים, שבטי האינקה ושבטים אפריקאים, כולם עשו שימוש באבנים לצרכי הגנה, ריפוי ויצירת תקשורת עם חלקים נסתרים של ה'אני'.
להפתעתי, גיליתי שיש הסכמה מוחלטת בין התרבויות הקדומות לגבי הסגולות כל אבן נראה כאילו נציגים של כל אותן תרבויות נפגשו, דנו בסגולות האבנים והוציאו מעין "הודעת סיכום" המקובלת על כולם! כך למשל, אצל התאילנדים הקדומים נהוג היה להעניק אבן רובי לכלה ביום נישואיה, וב"מדרש תלפיות" כתוב על אבן הרובי, הנקראת בעברית "אודם": "סגולתו היא שכל אשה הנושאת אותו איננה מפילה לעולם וטוב למקשה ללדת, כדודאים שמצא ראובן"...
על אבן האמטיסט, למשל, הנקראת בעברית "אחלמה", כתוב ב"מדרש תלפיות" כתוב שאם שותים יין מגביע העשוי מאבן זו לא משתכרים. אצל הרומאים, אמטיסט הייתה האבן של אל היין...
שבטים אפריקאים קדומים, באיזור קניה של ימינו, האמינו כי אבן מסוג "עין הנמר" מעניקה לאוחז בה הגנה מפני רוחות רעות. ביהדות, "עין הנמר" נחשבת לאבן המספקת הגנה מפני עין הרע.
עם החזרה מהודו פתחתי את "המרחב הפנימי" בדיזנגוף סנטר - אחת מחנויות הניו אייג' הראשונות בארץ. כך יכלתי לשלב ביזנס ועונג, כלומר לנסוע להודו מספר פעמים בשנה, לבחור אבנים ולייבא אותן ארצה. העיסוק בחנות הוליד חוברת הסבר על תכונות האבנים השונות, שהפכה לספר רב מכר בשם "ממלכת האבנים".
למרות שמכרתי את החנות לפני כעשר שנים, האבנים נשארו אחת האהבות העיקריות שלי בחיים, ואני נעזר בהן רבות במהלך היומיום. לכן, כאשר שמעתי את הקול המהדהד בתוכי אשר ספק הציע ספק הורה לי, לעבוד עם "אבני המקום" של המדבר, ראיתי בזה שלב נוסף וטבעי במסע הפנימי שלי.
אולם בעוד שעל אבני החושן יכלתי ללמוד מתוך ספרים, על "אבני המקום" אין ספרים, ועלי לגלות את אשר עלי לגלות לבד, תוך כדי עבודה ועל פי לוח זמנים שאיננו תלוי בי, אלא במסרים הפנימיים שאקבל. האם לשם כך זימן אותי הקוסמוס אל המדבר?
שלומי סנדק מתגורר כיום ב"חאן עדן", באחד המקומות העוצמתיים ביותר של הנגב, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז. הוא מעביר במקום סדנאות שונות ואירוח אלטרנטיבי.