חדש תחת השמש

לפני חצי שנה בערך יצא לי לבקר בפעם ראשונה ב"חוות דעת" - חוות הבודדים של יואב ואילנה רבני באחד המקומות היפים ביותר ברמת הנגב. איך שעצרתי את הרכב והורדתי את הרגליים על האדמה משכה את תשומת ליבי אבן מסוימת, מרהיבה ביופיה. התכופפתי אליה כדי להסתכל בה מקרוב, והנה לידה עוד אחת, אפילו יותר יפה ולידה עוד אחת ועוד אחת.

מבלי לגעת באף אחת מהן התרוממתי, מופתע (או לא) לגלות שאני מרגיש פתאום נינוח יותר, צלול יותר, הלב כמעט ועולה על גדותיו בתחושת התרוממות רוח בלתי מובנת. רוח נעימה נשבה על פני, האוויר הרגיש צלול, ורק ציוץ הציפורים הפר מידי פעם את הדממה המוחלטת שמסביב: ההתאהבות שלי במקום הייתה מיידית. ואיך אפשר שלא להתאהב במקום אשר כך מקבל את פניך?

הכימיה המיידית נוצרה לא רק ביני לבין המקום, אלא גם ביני לבין יואב ואילנה. ככל שאני מכיר אותם יותר, אני מעריך ואוהב אותם יותר. סיפרתי להם על ניסיונותי לצאת מהמטריקס ולחזור לחיות חיים פשוטים, איכותיים, עם מינימום מגע עם הרשויות וללא שטיפות המוח שאנו נתונים להן בעיר.
מישהו שאינני זוכר את שמו, אמר פעם ש"אנו מבזבזים שליש מהחיים שלנו בעבודה שאנו לא אוהבים על מנת שנוכל, בשליש השני, לרכוש מוצרים שאנו לא ממש צריכים". צרכנות היא, ללא ספק, המחלה של החברה שלנו - היא גורמת לנו לחיות את החיים לא כפי שאנו רוצים או יכולים ובוודאי שלא כפי שהתכוון שנחייה אותם בורא עולם. מה שאני למעשה מנסה לעשות זה להחלים, להיגמל ממחלת הצרכנות ולגמול ממנה אחרים".

לא היינו זקוקים ליותר מספל קפה אחד על מנת לסכם על כך שבקצה האחורי של החווה, מאחרי הגפנים וליד הערוץ של נחל צ'ין - אקים לעצמי את האוהל. באותו הרגע ממש לא הטרדתי את עצמי בפרטים טכניים שוליים כמו העובדה שמעולם לא בניתי כלום בחיי, אפילו לא סוכה. אבל ידעתי שזה פשוט יסתדר, והאמנתי שאצליח לבנות אוהל. ולא סתם אוהל, אלא אוהל חזק ויציב, כזה שיוכל לעמוד ברוחות החזקות של החורף.

למחרת פגשתי במאהל של עיד את סלימן, צעיר בדואי, לפני גיוס. "אם אתה רוצה לעשות קצת כסף לפני הצבא, בוא תעזור לי לבנות את האוהל", הצעתי לו והוא הסכים. מבלי לבזבז זמן עלינו על האוטו ונסענו לבאר שבע, כדי לקנות עצים לפי המידות והשרטוטים שעשיתי.

לקראת אחר הצהריים המאוחרות הגענו חזרה לחווה, פרקנו את העצים על האדמה וסיכמנו שנתחיל בבניה למחרת עם עלות השחר. סתם מתוך סקרנות, שאלתי את סלימן לפני שנפרדנו:
"תגיד, כמה אוהלים כבר יצא לך לבנות?" ההנחה ההגיונית שלי קבעה שמאחר והוא בדואי, מן הסתם כבר יצא לו לבנות אוהל אחד או שניים בחייו. "אפילו לא אחד" הוא ענה "זה יהיה האוהל הראשון שלי. ואתה?" לקח לי כמה שניות כדי "לעכל את השיעור" ולהשיב לו: "גם שלי, זה יהיה האוהל הראשון..."
הפעם היה תורו להיות מופתע: "אבל כשהצעת לי לעזור לך, הבנתי שאתה יודע לבנות אוהל ואני רק אעזור. אז מה יהיה, איך נסתדר?" "אל תדאג. יהיה אחלה אוהל. אתה תראה, יהיה אחלה אוהל..."

אין לי שום מושג איך עשינו זאת, אבל עובדה - תוך פחות מ- 48 שעות עמדו במקום היסודות של האוהל - 20 מטר אורך על 5 מטר רוחב, 2 וחצי מטר גובה.

את השבועיים שאחרי זה העברתי במרכז, כדי לסיים סידורים שונים שהצטברו, בתקווה שהיסודות שבנינו יחזיקו מעמד, לפחות עד שאארגן את הציוד ואת החומרים לעיטוף האוהל. מאחר וסלימן לא יכל להמשיך לעבוד איתי, עלה בראשי הרעיון לפרסם הודעה באתר האינטרנט שלי ולבקש ממתנדבים לבוא ולסייע לי במלאכה. 48 שעות לאחר שהעלתי את ההודעה לאתר מיהרתי להוריד אותה, אחרי שלא פחות מתשע נשמות נענו לאתגר!

10 ימים אחרי האוהל עמד על מקומו, עטוף מבחוץ, מחצלות שטיחים ומזרונים מבפנים, אוהל בדואי לתפארת! בהזדמנות זו אני שוב מבקש להודות לכל המלאכים והמלאכיות שסייעו לי ולהזכיר להם שמתי שהם ירצו, האוהל פתוח בפניהם!


שלומי סנדק מתגורר כיום ב"חאן עדן", באחד המקומות העוצמתיים ביותר של הנגב, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז. הוא מעביר במקום סדנאות שונות ואירוח אלטרנטיבי.