את המסע הרוחני-פנימי שלי התחלתי לפני כ-20 שנה, ומאז הלכה והתעצמה בתוכי תחושת המשיכה/אהבה אל המדבר - אל הנוף עוצר הנשימה, האנרגיות העוצמתיות ותחושת ה'סטלה' הטבעית שהוא משרה. לא סתם נמשכו אליו מאז ומתמיד מחפשי דרך כמו דון חואן, אברהם אבינו, משה, האיסיים ועוד.
במהלך השנים עשיתי מדי פעם ניסיונות לעבור לגור בנגב, אבל זה לא יצא אל הפועל בגלל סיבות בירוקרטיות או בגלל שהמדבר ידע שאני עדיין לא מוכן.
עד שלפני פחות משנה הציע לי זכריה, חבר מכפר קאסם, לבוא להתארח איתו בנגב לכמה ימים, אצל שבט בדואי - "חברים שלי חבל על הזמן. בוא תכיר את העולם של הבדואי מפנים, לא כמו היהודים, שבאים לנגב פיתה עם לבנה מכירים" אמר זכריה, כשהוא לוחץ לי על הכפתור הנכון. ואכן לקראת סוף אותו השבוע נסענו.
כ-40 דקות אחרי שעברנו את באר שבע הצביע זכריה על קבוצת חושות ואוהלים מימין הדרך והודיע לי בהתלהבות: "הנה, כאן, תרד מהכביש אל שביל העפר". כך יצא לי להכיר את עיד ובני משפחתו, בני שבט ג'נבייב. התחושה הראשונה שעלתה בי אחרי שחלצנו נעליים והתיישבנו באוהל האורחים, הייתה של "השיבה להודו". מצאתי הרבה נקודות דמיון בין ההודים לבין הבדואים: חליצת הנעליים לפני הכניסה לאוהל, הישיבה סביב למדורה, ההתייחסות השונה משלנו למושג "זמן", התמימות, תנאי המגורים. די מהר הרגשתי בבית.
"עבוד עם אבני המקום"
למחרת בבוקר, תוך כדי לגימת הקפה הטרי, אמרתי לעיד: "איזה כיף לך שאתה חי במקום כזה. הלוואי וגם לי היה אוהל". "בשביל מה לך אוהל?" התעניין עיד. סיפרתי לו שאני מעביר סדנאות בתחום הרוחני-אלטרנטיבי באזור המרכז, ושבשנים האחרונות כמעט והפסקתי לפעול בגלל המחירים הגבוהים שאני נאלץ לגבות, עקב דמי השכירות. "אם היה לי אוהל משלי, הייתי יכול לעשות סדנאות לקבוצות ולקחת מחירים הוגנים, מחירים שיאפשרו לכל אחד לרכוש את הכלים האנרגטים שהופכים את ההתמודדות עם החיים לקלה יותר", הסברתי לו.
"ומה אתה צריך כדי לממש את החלום הזה שלך"? הוא שאל. "אוהל, מים, גנרטור לחשמל. לא יותר" השבתי. "תסתכל אחורה", אמר עיד, "אתה רואה את האוהל ההוא שם? הוא ריק. אם אתה רוצה, הוא שלך!" "מה זאת אומרת "שלך"?" עניתי בתמהון. "שלך, יעני מתי שאתה רוצה ולכמה זמן שאתה רוצה, הוא שלך. בלי טפסים, בלי ועדות, בלי אגרות - הוא שלך!"
כמובן שהודתי לו מקרב לב על ההצעה הנדיבה והבטחתי לו לחשוב על זה. סיימנו את הקפה ונפרדנו - הוא לעבודה בשמורות הטבע, ואני לכיוון ההרים. טיפסתי על אחד מהם והתיישבתי על הפסגה, כשברקע דממה מוחלטת, שהופרה מדי פעם על ידי משב הרוח או ציוץ הציפורים. האטתי את קצב הנשימה, דוממתי את המנועים הפנימיים והעברתי את עצמי ל'מוד' של הקשבה. כעבור זמן מה שמעתי קול מתגלגל המהדהד בתוכי:
"עבוד עם אבני המקום! התחל לעבוד עם אבני המקום!" כאשר ההדהוד נמוג, הבנתי שקיבלתי מהקוסמוס מסר חיובי לגבי הצעתו של עיד. הנה, עוד לא התחלתי לעבוד עם המדבר וכבר אני מקבל מסרים! שבועיים אחר כך כבר העברתי את הסדנה הראשונה שלי אצל עיד.
בשבוע הבא: איך עברתי לאוהל משלי.
שלומי סנדק מתגורר כיום ב"חאן עדן", באחד המקומות העוצמתיים ביותר של הנגב, שעתיים וחצי נסיעה מהמרכז. הוא מעביר במקום סדנאות שונות ואירוח אלטרנטיבי.