החיים בהילוך אחורי

החיים שלנו מצויים בתנועה מתמדת, במציאות שמשתנה מדי רגע ואנחנו בתוכה. אין רגע אחד שדומה לקודמו. ההשתנות הטבעית והנכונה ביותר היא זו שבה אנו זורמים עם גלי החיים, פתוחים לספוג כל מה שיש להם לתת לנו. ילדים קטנים חווים את העולם בדרך הזו, הם קולטים כל גירוי סביבם, מגיבים אליו ומתפתחים בעזרתו תוך שהם לומדים דברים חדשים. נכון, גם לילדים קשה לעזוב את הבית לטובת גן וחברה חדשים. אולם, כשזה נעשה מתוך הקשבה של הוריהם ובמעבר הדרגתי, הם יעברו את השינוי כחוויה חיובית וההרפתקה החדשה תלהיב אותם.

הזמנים בהם עלינו להיות אקטיביים וליצור שינויים, מגיעים כשאנו מזהים ששקענו בתוך עולם פנימי וחיצוני שאינו משרת אותנו עוד. במצבים כאלה גובר הקונפליקט בין הדחף להתחדש ולנוע, ובין הרצון להתחפר במוכר, שכבר לא מתאים לנו, אבל הוא נוח, ולו רק בשל היותו מוכר.

השינויים שאנו יוצרים יכולים להיות בסביבתנו: האנושית, החברתית, זו של העבודה וזו של מרחב המחיה. שינוי יכול להתבטא גם במטענים שאנו אוחזים בהם בתוכנו כמו: אמונות, דעות, מחשבות ופנטזיות. למרות זאת, אני לא חושבת שבמהות אנו באמת משתנים, הופכים למשהו אחר ממי שאנחנו. מה שמוגדר כשינוי חיובי הוא לגרסתי מתן לגיטימיות לעוד רבדים שבנו להתבטא. לעומת זאת, שינוי שלילי הוא בלימה של יכולות ואיכויות בנו. הגישה שאנחנו נפלאים בדיוק כמו שאנחנו ואין מה להשתנות, רק לבטא יותר מהנפלאות הזו, יוצרת מרחב פנימי לקבלה אוהבת. היא מאפשרת לנו להביא יותר מעצמנו, ומתוך שמחה. מתוך תחושה של בטחון גדל והולך.

השלב הראשוני בתהליכי התחדשות הוא זיהוי - ההפרדה בין מה נכון לנו ומה לא. החשש מעזיבת המוכר מייצר הדחקות שמביאות אותנו לומר משפטים שמכילים סתירה פנימית בלתי הגיונית, כמו: "אני עובד בעבודה שאני לא מתפתח ולא נהנה בה כבר המון זמן, אבל זה בסדר בינתיים" או "אין לי שום חיבור בתוך מערכת היחסים הזו, אבל בינתיים זה בסדר". בתוך תהליך התבוננות, לא ניתן לבטא את התלונות הללו מידי יום, ולטעון ש"זה בסדר".

אם אנחנו לא מרוצים והמציאות הפנימית והחיצונית אינן משרתות את הצמיחה שלנו, אז זה לא בסדר, והדבר הבא שמתבקש הוא פעולה. השינוי מעלה פחדים ואלה גורמים לנו לעיתים למצוא את כל הדרכים לבלום את התהליכים שחושפים בפנינו את האמת הזו, ובלבד שלא לזרום עם התנועה ההכרחית שכבר החלה להיווצר.

שינוי משמעו מעבר אל הלא נודע, אל אירועים, חוויות, אנשים ונופים חדשים שאינם מוכרים לנו. כל התחדשות כזו מכריחה לחרוג מגבולות הנוחות שבהם אנחנו יכולים לצפות את המהלכים הבאים, והאוטומט שבנו יודע בדיוק איך להגיב אליהם. מעברו השני של השינוי נפגוש מצבים שהמערכות שלנו עדין לא מתורגלות ומיומנות בהם, מה שיוצר תחושת חוסר שליטה. המצבים האלה יכריחו אותנו ליצור התנהגויות וחוויות חדשות, ומשהו במבנה הפנימי מתנגד לחוויה הזו.

ההצמדות למוכר היא האויב הגדול של השינוי, אולם היא מבטאת צרכים בסיסיים שטבועים במוח העתיק - הצמדות למצבים לצורך יצירת יציבות ובטחון. הבעיה היא שהמוח מתוכנת להישאר בקיים גם כשקיימות אפשריות טובות יותר בשבילנו. יש לנו תחושה שאם נוכל לדעת מה יקרה לאחר השינוי, אם יינתן לנו איזה שהוא צפי לגביו, נוכל להעיז יותר. הצורך הזה הופך את מגידי העתידות למיניהם לכה פופולאריים בזמן מהפכים. היאחזות במישהו שיספר לנו מה צפוי לנו מן העבר השני של השינוי, יוצרת תחושה מדומה של בטחון.

שינוי מקושר בתוכנו עם כאב, וזו סיבה נוספת לכך שנחשוש ממנו. אני מציעה לבחון את נכונותה של האקסיומה הזו מול אירועים קודמים. סקירת שינויים שעשיתי בחיי מובילה אותי לתשובה חד משמעית – הם תמיד הביאו שמחה וצמיחה. השלב הכואב והקשה הוא זה של ההתחבטויות שקודמות לתנועה. תהליך שבדיעבד תמיד נראה ארוך יותר ממה שהיה צריך ונכון.

מיומנות היכולת לשינוי, כמו כל דבר בחיים, משתפרת עם האימונים. ההשתנות לעולם תפחיד, אבל בכל התמודדות כזו יהיה בנו צד מבוהל שיאחז במוכר תוך הסבר שהמצב לא עד כדי כך גרוע, וניתן להמשיך גם כך בינתיים. אולם, ככל שנצבור עוד התנסויות חיוביות ב"קפיצות" אל הלא נודע עם כל הבונוסים שבעקבותיהן, יתחזק בנו צד בטוח שיאזן את זה הפוחד. גמישות ומיומנות הופכים את התהליך לקל ומוכר יותר.

בזמן שינוי כדאי קודם כל לשחרר את מה שבאופן ברור וודאי אינו מתאים. כשמתחילים בצעדים קטנים, מדרגה אחר מדרגה, קל יותר לטפס ולהתקדם. זה נשמע ברור מאליו, אולם מה שאנו עושים לרוב הוא לנסות לדמיין את כל המהלכים ולצפות מה יקרה בעקבותיהם. כך אנחנו משתקים את עצמנו ומאבדים את ההתלהבות מול אתגר שהופך להיות מאיים מידי.

אימון קטן הוא לפתוח את ארון הבגדים ולזרוק ממנו בגד שאינו מייצג אותנו, כמו למשל את הסוודר המזעזע בעל הצבע הבלתי מחמיא שלא לבשנו מעולם. לאחר שנוציא אותו מהחיים ונפנה את מקומו בארון נוכל לקנות לעצמנו את הסוודר עם הצבע הנועז שמייצג את ההתחדשות שלנו. הצעד הסימבולי הזה משמש אימון בזיהוי ושחרור מה שבאופן ברור אינו שלנו. כשאנו מתאמנים בשחרור מההצמדות, יהיה לנו קל יותר לשחרר גם את הבגד הבא, ולאחר מכן גם דברים משמעותיים יותר שאנו אוחזים בהם שלא לצורך.

חשוב לראות שרוב השינויים הם בעצם הפיכים, ואם לא נחזור בדיוק לאותו מקום, ניתן לחזור למצב דומה. כשאנו בזמן שינוי הדברים תמיד נראים גורליים וחד כיווניים. לרוב גם מי שמעורבים אתנו בתהליך יאותתו לנו שאין דרך חזרה. ברוב המקרים, ניתן לחזור אחורה. לדעתי, מומלץ כמידת האפשר ליצור עוגנים שיאפשרו לנו להתחרט. כמו לקחת חופשה ללא תשלום בכדי לבדוק תחום חדש של עבודה. לרוב לא נחזור לאחור, אולם בידיעה שהדברים הפיכים יש משהו מרגיע שמאפשר תנועה משוחררת יותר.

בנוסף, ניתן לשלב חלק מן השינויים בשגרה הקיימת ולהתנתק ממנה בהדרגתיות. פעמים רבות אנו מתנים תהליכי התחדשות בשינוים טוטאליים שכוללים עזיבה ברורה ומוחלטת של הישן ויצירת עולמות חדשים. עבור חלק מהאנשים המוחלטות הזו מועילה, מכיוון שהם חייבים ליצור נתק ברור בכדי להתחיל מחדש וממקום נקי. לאחרים יהיה נכון ליצור מעבר הדרגתי שבו שילוב בין הישן והחדש. עלול להיווצר עומס בתקופת הביניים מכיוון שאנו מנווטים בהם בין עולמות שונים, ולעיתים מנוגדים. אולם שחרור הישן יהיה קל יותר ככל שאנו מכירים ובטוחים בחדש.

עבור חלק מהאנשים הדרך ליצור שינוי היא להיות קשוחים עם עצמם וליצור דד ליין ברור ללקיחת החלטות. הפחדים גורמים לכך שאנו בוחנים את הדברים שוב ושוב, ובכל פעם שנדון בהם נמצא טיעונים משכנעים שמטים את הכף לצד אחר. הרצון להגיע להחלטה שקולה, אחראית והנכונה ביותר עלול להותיר אותנו שנים רבות מידי על הגדר, ללא הכרעה, וזו הטעות הגדולה מכולן. במצבים כאלה כל החלטה תהיה טובה יותר מההמתנה.

שינויים קל לעשות ממקום פתוח ויצירתי. לכן, אם יש לנו כיוון מסוים, ניתן למקד לעברו, ויחד עם זאת להיות פתוחים למגוון של אפשרויות. כשאנחנו פתוחים וזורמים עם הדברים סביר שיגיעו אלינו הצעות והפתעות טובות אפילו מאלה שיכולנו לתכנן בעצמנו. אני חושבת שכל השינויים המקצועיים בחיי קודם קרו לי ורק אחר כך הבנתי עד כמה רציתי בהם. הגישה בעיני היא לשמור על ראש פתוח וגישה חיובית, ולומר כן לדברים. את הניפוי תמיד נוכל לעשות אחר כך. חשיבה כזו מחברת אותנו למסלולים שרק בדיעבד אנו מבינים שהם המדרגות לפסגות שלנו, ולעיתים בדרכים פשוטות ומרתקות מאלה שהתכוונו אליהם.