פנס בחשכה

טרם פרידתה מעץ החיים ולידתה, בוחרת נשמת האדם, לפי הקבלה, את דרך חייה ואתגריה, בהתאם לנדרש לתהליך צמיחתה. בשורש נשמתו של הראי"ה קוק, בזרע הייחודי של אישיותו הרוחנית, גנוזה היתה אחדות קרועה.

אישיותו נבטה וחונכה בחברה החרדית, עימה הסיח כל חייו ואותה ביקש להנהיג. אולם הוא ביקש להפרות את פרחי רוחו החרדית באבקני הרוח החדשה אשר הפיצו ההשכלה המודרנית והציונות. לכן, כמקום צמיחתו בחר את קצה ה"פרדס" של החברה החרדית, במקום בו היא נפגשת עם הציונות.

בחירתו לשמש כרב של העיר יפו והמושבות החדשות ביהודה, משמעה לצמוח בגבול שבין שני עולמות אלה, במקום בו הסתירה הקיומית בין החרדיות לבין הציונות מסתירה את עומק ההפריה הנסתרת ביניהן. הנה צומח ומיתמר ב"פרדס ישראל" עץ חדש, מורכב ומיוחד במינו: עושר המורשת היהודית אשר בשורשיו הרוחניים ניטעים מחדש באדמת המולדת המושקית ונבנית ברוחה הצעירה של הציונית החלוצית. כתוצאה מכך, בגזעו של העץ נאבקים ומשתרגים יחדיו הדת והציונות לכלל אחדות עמוסת ניגודים המכוננת את הציונות-הדתית.

רובה של צמרת אישיותו הנישאה נטה אל צדה של מורשתו, ומיעוטה אל חצרה של הציונות. אך בפירותיה הבשלים של הגותו כבר גנוזה האחדות: שני העולמות - העולם הבא, אליו מכוונת המסורת הדתית, והעולם הזה, אליו מכוונת התרבות המודרנית ובה נטועה הציונות החילונית - עולם אחד ומאוחד המה. זוהי הבשורה אשר תתגלה בעת התחייה הלאומית-הרוחנית. מהפכת ההארה של הראי"ה קוראת לעילוי התודעה האנושית מתוך הריבוי הקיומי, מתוך הנפרדות שלכאורה בקיומו של כל יצור, אל רז האחדות הבוראת הגנוזה ביקום. אל אחד, עולם אחד, תודעה אחת.

"...ודור יקום וחי ישיר ליופי וחיים, ועדנה בלי די יינק מטל שמיים. ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההויה תקשיב אוזן עם חי, ומע?דן שירה ויפ?י חיים אור קודש ימלא. וההויה כלה לו תדובב: בחירי, הריני לך מותרת!"

השקפת "הכל בקודש" היא מהפכה המשכית בשורש האמונה, כלומר במושג התגלות האל. תורת הראי"ה קוק מביאה לשיא את ההשקפה הקבלית-חסידית בדבר אלוהות המאצילה את העולם ומתגלית בתוכו, ולא רק בכלים מצומצמים. קדושת המקרא וקדושת התורה שבעל-פה מתקיימות מהיותן גילויים של תודעה דתית-יוצרת, אך קדושתן אינה מוחלטת. על 'הישן להתחדש' - ההתגלות האלוהית היא מתמדת ובכל ההוויה, ומזוהה עם כוח היצירה שבטבע ובאדם החותר לתיקון עולם. בכך ישנה קרבה רבה להשקפת עולם חילונית-ערכית אשר מעריכה ומטפחת את הכוחות החיוביים שבאדם.

בעתיד, לכשיוכר כי הרוחניות החילונית, הנתפסת כפרי רוחם של יוצרים נפרדים, יונקת מתודעה קוסמית, יתחולל 'קידוש החדש'. וכך "הישן יתחדש והחדש יתקדש, ויחדיו יהיו לאבוקות אורים על ציון." (אגרות ראי"ה, א' קסד)

הארותיה של דרך רוחנית זו המבטאת אחדות, אשר נרשמו ביומניו הרוחניים המיסטיים של הרב קוק, נאספו בידי תלמידו ועורך כתביו, הרב דוד כהן, לספר נפלא בשם "אורות הקודש". ספר זה פורש, כהגדרת עורכו, "כשיטה רוחנית שלמה," הנסוכה הן על המבנה הכללי והן על ענפי המשנה וסעיפיהם הדקים שכולם דברי הראי"ה. עומק תובנותיו בכל עניין, בהירות ראייתו הפנימית ויכולתו לתאר את התהליכים הגנוזים ברוחו, רוח האדם - מופלאים הם בעיני. השילוב בין ההוגה לעורך הניב יצירת מופת - ספר תורת-הרזים לימינו.

לימוד אורות הקודש והפנמתו מפעיל את התודעה במסעה הרוחני. כמתאבן בחרתי להגיש מתוכו טקסט יפה ומשמעותי במיוחד, המתמקד בעילוי התודעה - "קריאה להסתכלות עליונה". לאחר כל בית מהטקסט, המופיע באות מודגשת, מובאים דברי פרשנות והמחשה.

קריאה להסתכלות עליונה (אורות הקודש, א, פג-פד): "יקרים וקדושים לנו לבושי הציורים, מוכרחים הם לנו, ולכל בעלי גבול במבטיהם הרוחניים בי?“חוד. אבל תמיד בעת שאנו באים לחיים מדעיים, אסור לנו לזוז מהנקודה העליונה, שרק מ ה ב ל ת י - נ ת פ ס א ו ר מ ת פ ל ש ב נ ת פ ס,במהלך האצילות, מ א ו ר א י ן ס ו ף. ואנו קרואים להיות מתעדנים בעדנים שמימיים, בכל פרטי ההכרות, שבכלל הגדול הזה, שממנו תוצאות כל החיים."

ברור כי חוויותיו המיסטיות של הרב ראויות בפני עצמן להיות נושא למחקר מקיף. באורח אינטואיטיבי ברצוני להבחין בין שני אופנים של החוויה המיסטית: האחד סולמי-אנכי, והשני הוליסטי-כדורי. האופן הסולמי-אנכי, שהוא המקובל יותר, לדוגמה בקבלת האר"י ובחסידות - תובע התחייבות לפרקסיס, תרגול מיוחד (כוונות התפילה, התבוננות באותיות וכיוצא בזה), שהטיפוס באמצעותו מעל?•ה את תודעת האדם ממציאות החולין לחוויה מיסטית. בתרגולים אלה, האדם מתנתק מתודעת המציאות הרגילה בכדי להיכנס למצב תודעתי מיוחד.

אומנם היו לראי"ה חוויות אקסטטיות שכאלה (כמו למשל, דבריו על חוט הכסף, אורות הקודש, א, קפג), אך בתורתו המהפכנית של הראי"ה קוק מתקיימת הסתכלות עליונה על המציאות הרגילה.

בתורה זאת ההשקפה החסידית - "לית אתר פנוי מניה" - אין מקום פנוי מהאל - מיושמת במלואה. התגלות האל אינה מצומצמת רק לתורה ולעם ישראל, אלא האלוהות מתגלית בכל מימדי המציאות ומרחביה. כל המציאות היא 'אנרגיה' אלוהית יוצרת באינסוף אופנים ואיכויות. ולכן כל מה שהנך חווה או רואה הריהם האור האלוהי הבורא המתקיים בתוך הבריאה.

המציאות היא אותה מציאות, אך ההסתכלות בה נעשית מתוך תודעה עליונה. הדרך לחוויה מיסטית זאת היא בהעלאת התודעה לחוויה מתמדת של נוכחות האלוהות, הן בתודעה והן בעולם, הן בקודש והן ב'חולין', שהלוא "הכל בקודש". זוהי תודעה מיסטית הוליסטית החווה את האחדות הגנוזה, כשלהבת רוחנית האחוזה בגחלת החומריות שלכאורה.

כיצד אפשרית תודעת אחדות זאת? האור האלוהי ברא את העולם הפיסי, ממשיך להחיותו ולקיימו ושואף להגיעו לשלמות עליונה (אף לפי המדע, העולם נוצר במפץ הגדול מתוך נקודת אנרגיה אחת). אין להפריד את העולם הגשמי מהעולם האלוהי - אחד מאופני אצילותו של האור האלוהי הוא אור השמש. אור השכינה גנוז באורה של השמש, שהיא ביטוי לאהבתו וטיפוחו את העולם. באורח משלים, אף תודעת האדם הינה הקרנתו של אור השכינה המהווה את מקור חייו. ביטויים רבים מזהים את מהות התודעה עם האור, כדוגמת: 'היתה לי הברקה', Insight, 'אני רואה ש...' (במשמעות מבין), ובמיוחד התיאור לשיאה של התודעה - חוויית ההארה. בכדי להבין את המציאות ואת העולם הרוחני, אנו חייבים במושגים ובאידיאות שהם 'לבושי הציורים' המנטליים. אולם, במהותה תודעת האדם היא הניצוץ האלוהי שבו. אם כך מדוע איננו חווים את התודעה כאור? כי האור אינו מאיר על עצמו. "רק מהבלתי-נתפש אור מתפלש בנתפש." במצב בו אורו של פנס מאיר בחושך חפצים שונים, תשומת לבנו מוסבת אל החפצים המוארים ולא אל הפנס המאיר. כך התודעה מאירה את חפצינו (לשון רצונותינו), תחושותינו, רגשותינו ואימג'ים החולפים בתוכה, ולא את עצם מהותה. לכן נדרשת התעוררות להשגת מהותה המוארת של התודעה.

מהיות השכינה שוכנת הן בנשמת האדם והן בנשמת העולם מתקיימת האפשרות להסתכלות אנושית עליונה בעולם בו 'נעלם' האל. אור התודעה נפגש באור העולם, ובכך מתבטלת הדואליות של המסתכל והאובייקט וקיימת רק תודעת האור, האור הנאצל מהאור האלוהי הבלתי-נתפש.

"דע את עצמך ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך ושממעל לך, ושמסביבך, את פארי הדרות החיים שאתה שרוי בתוכם."

"דע את עצמך" היתה הכתובת מעל הכניסה למקדש אפולון בדלפי שביוון העתיקה. ככל שאדם חודר פנימה יותר, הריהו מתקרב אל נשמתו. הגיוני הלב הינם הטעמים האישיים להחלטות. אולם, מוטב לשקפם בתוך הים הכללי של הגיוני הלב של כל הוגה וחושב. מקור החיים שבקרבך הוא נקודת החיבור אל כל החיים האלוהיים המפכים בך, ששורשם מעליך, אך מתגלים בכל סביבותיך. ולכן, ראוי להעריך את הפאר וההדר של החיים המתקיימים עמך. טעות היא לצמצם את חוויית האלוהות רק לפנימיות שלך. "אין השכינה שורה על אתר חסר." הגדולה האלוהית מתבטאת בפנימיותו של כל אדם ואדם. יש להוקיר זאת, ולהתחבר אל הכלל, כי כמידת התפשטות התודעה כך מידת הקדושה שבאדם.

"האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עוזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו.

" אין האהבה נמצאת בתוכך, אלא אתה נמצא בתוך האהבה. האהבה היא רגש אוניברסלי הנמצא בתוך כולנו, כזיקה בין שני נבראים. "ואהבת לרעך כמוך" - כי הוא כמוך תודעה המוכלת בגוף. את רגש האהבה ניתן להעלות אל שורשו - אל התודעה היוצרת כל, בו האהבה נוצרת במתיקות פארה עבור הכל. ומן השורש האחד, אל כל הנבראים המסתעפים ממנו. בכדי להמחיש זאת, הראי"ה השתמש בדימוי של אשד, מפל מים. לכאורה, כל טיפת מים הנופלת במורד המפל הינה נפרדת, מכילה את עצמה בלבד. אך בהסתכלות רחבה, זהו נהר אחד, אשר ממנו מתפצלות שלל טיפות המים בהגיעו אל המפל, ובתום נפילתן של הטיפות הריהן מתחברות שוב לזרם מים אחד.

האינדיבידואליות, המצב של תודעה נפרדת, היא קיום חולף, ולמעשה מדומה, כיוון שהתודעה הטהורה מהווה את חיי הכל. 'נשמת חי העולמים' היא המתפצלת לכל התודעות 'הפרטיות'. דומה הדבר לכך, שבכל מכשירי החשמל השונים זורם אותו זרם חשמלי. הנפרדות היא אשליה. אולם בהסתכלות הרגילה שלנו על העולם איננו רואים את האחדות הגנוזה הזאת. השפה שבפינו, בה אנו הוגים ומדברים על קיומנו, היא למעשה שפה המתארת את מגוון חלקיקי המציאות. מעצם טיבה, השפה בנויה מרצף של מילים, המתארות חלק מסוים מהמציאות בלבד. אולם מבחינת האמת הכללית - השפה היא שבורה, בכך שאינה יכולה לתאר את השלמות המחברת את כל חלקיקי המציאות לאמת אחת. החוויה המיסטית היא מעבר ליכולת ההבעה בשפה הרגילה. ומתוך שכולנו משתמשים בשפה המקובלת, המפצלת את המציאות לחלקיקיה (למשל, המילים 'חיים', 'תודעה', 'אהבה', מתארות לכאורה דברים שונים) ולכן אנו רואים רק שברים מזוהרה של 'נשמת חי העולמים'.

משל למה הדבר דומה? לריבוי עלים על עץ אחד, כאשר כל עלה רואה עצמו נפרד ונבדל מיתר העלים. אך למעשה, כל עלה הינו נבדל, אך לא נפרד, שהרי הוא מחובר בפטוטרת אל הענף. מן הענף העלה יונק את חיותו ואת אחיזתו במציאות. כאשר העלה, קרי האדם, מבין וחווה את מהותו ה'עצית', קרי שייכותו אל הענף וממנו אל הגזע וממנו אל שורש העץ אשר הצמיח את כל העלים - הריהו חווה את חיבורו אל הכל, ומתוך חיבורו אל הכל הריהו אוהב את הכל. שהלוא אהבתו לעצמו, הריהי בעומקה אהבתו לעצמיותו ה'עצית', בה כל עלה הריהו כמותו.

ומן המשל נשוב אל הנמשל - במידה ואדם מזהה עצמו עם חלקיו הגשמיים, אזי הוא רואה עצמו כנבדל מהזולת. אולם, כאשר האדם חווה את מהותו האמיתית כזרם של תודעה טהורה, וחווה את היותה משותפת לכולנו, אזי איך אפשר שלא לאהוב את הכל?


ד"ר ראובן גרבר הוא מרצה למחשבת ישראל בעת החדשה ולמיסטיקה יהודית. ספרו "מהפכת ההארה - דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק" יצא עתה לאור בהוצאת הספריה הציונית.

הכתבה התפרסמה בגיליון 111 של "חיים אחרים" הירחון האלטרנטיבי הישראלי, לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית .