מורה ללא תלמידים

ג'ידו קרישנמורטי נולד בהודו בשנת 1895 לא הרחק מהעיר מאדרס, הילד השמיני למשפחת ברהמינים. אמו נפטרה כשהיה כבן עשר. בהיותו בן 12, כששיחק עם ילדים אחרים על שפת הים, עבר במקום הכומר לדביטר, מראשי האגודה התיאוסופית, אשר שהה אז בהודו. לדביטר, אשר היה ידוע כ"רואה נסתרות", ראה בילד הילה מיוחדת מאוד והחליט שזוהי התגלותו של "מורה העולם" לעתיד לבוא, מעין משיח שיוביל את העולם לתיקונו הסופי ושהאגודה התיאוסופית (המאוד פופולרית באותם ימים) טענה שיתגלה בקרוב.

נשיאת התנועה, אנני בזאנט, אימצה את קרישנמורטי כאם ולקחה אותו לאנגליה (ביחד עם אחיו ניטיה שאליו היה מאוד קשור), כדי להעניק לו חינוך ברמה גבוהה ולהכינו לתפקידו המיועד. האגודה התיאוסופית ייסדה לכבוד המשיח החדש מסדר מיוחד ("כוכב המזרח"), שמנה אלפים רבים של מאמינים ונכסים נכבדים. ואכן, זמן קצר לאחר שהוכתר, שימש קרישנמורטי כמנהיג התנועה והכל נראה הולך למישרין. אך בתוכו כבר החלה כנראה להתרחש מהפכה שקטה; תפיסת עולמו הייחודית החלה מתגבשת.

בהיותו בן 29 התרחשו שני אירועים אשר שינו את קרישנמורטי לתמיד ועשו את המהפכה גלויה לכל. האירוע הראשון היה חוויה מיסטית רבת עוצמה. בתיאור המפורט שכתב על החוויה הזו (The years of awakening, ע' 171) ניתן למצוא את המילים האלה: "הייתי מאושר באושר נעלה, מכיוון שראיתי. דבר לא יוכל להיות עוד כפי שהיה. לגמתי מהמים הטהורים והצלולים אשר במקור מעיין החיים והרוויתי את צימאוני...ראיתי את האור. נגעתי בחמלה אשר תרפא כל צער וסבל; אין זה עבורי, אלא עבור העולם....האהבה בכל תפארתה שיכרה את לבי. לבי לא יוכל עוד לעולם להיות סגור."

האירוע השני היה מותו של ניטיה, האח האהוב, משחפת. קרישנמורטי עבר משבר נפשי עמוק בעקבות ההודעה על מות אחיו, אך יצא ממנו מחוזק ועם ההחלטה ליישם את ההבנות החדשות שנוצרו אצלו. ואכן, זמן לא רב לאחר מכן הוא הודיע בנאום מפורסם אל מול מאמיני "כוכב המזרח", שהוא מפרק את המסדר. "האמת היא ארץ נטולת שבילים," הוא אמר, והתכוון שלא ניתן להשיג את האמת, את החופש, בדרך ממוסדת כלשהי.

הוא הודיע חד-משמעית שאין הוא מעוניין בתלמידים או בחסידים, שאין לו כל תורה שיטתית או סדורה ושהוא מוותר על מעמדו, על תפקידו ועל כל הנכסים הקשורים בו, כדי להקדיש את חייו לשחרור המוחלט של האנושות מכל שעבודיה ופחדיה.

מאז ועד מותו ב-1986 נסע קרישנמורטי ברחבי תבל ונשא את דבריו בהרצאות פומביות ובשיחות אינטימיות. כל המסעות האלה מומנו בידי חברים וידידים אשר הכירו בחשיבות המסר שלו. הוא לא נישא מעולם ולא היה בעל רכוש משלו. "אף פעם לא היה לי בית משלי," הוא אמר. "תמיד הייתי אורח אצל אחרים, אבל את הבית שלי אני נושא בתוכי." הוא כתב עשרות ספרים וייסד בתי-ספר בהודו, בארצות הברית ובאנגליה, אשר פעלו ופועלים בהשראת רעיונותיו ודמותו.

המסר הראשוני ואולי השימושי והחשוב ביותר של קרישנמורטי הוא, שלקרישנמורטי האיש אין כל חשיבות. הוא עצמו לא ייחס לתולדות חייו חשיבות כלשהי, ותמיד הקפיד לדבר ולכתוב על עצמו בגוף שלישי. המסר הראשון שניסה להעביר הוא הצורך בשחרור מוחלט מכל סמכות. "היה האור של עצמך," הוא אמר. בכל חיפוש של מורה, של סמכות רוחנית (או אחרת) אנו מתרחקים מעצמנו, מהאפשרות לחופש. כי ברגע שאנו פונים להדרכה חיצונית אנו מקבעים ומחזקים את ה"מחפש", אותה אישיות מקרית, דמיונית, החשה את עצמה כישות נפרדת ומובדלת והרואה את עצמה כמרכז העולם, זאת שתמיד מחפשת רק דבר אחד- ביטחון.

הרי אם יש מישהו שיכול לעזור, יש גם מישהו שיכול להיעזר; אם קיים המורה, מיד קיים שם גם התלמיד, וקווי המתאר שלו הולכים ומתעבים, במקום ללכת ולהיטשטש. ברגע שאנו מאמינים שאדם, ארגון או מוסד חיצוני כלשהו יכולים לעזור לנו בחיפושינו, הרי זה דבר מרגיע מאוד, ממלא אותנו בביטחון ובתקווה ומונע לחלוטין את אפשרות החופש היחידה, ה"הרס", כפי שקרא לכך קרישנמורטי, המוות, האנרכיה. "אם יותר לי להציע," הוא אמר (Krishnamurti to himself, ע' 122), "לעולם, תחת כל נסיבות שהן, אל תשאל 'איך'. כאשר אתה משתמש במילה 'איך', אתה בעצם רוצה שמישהו יאמר לך מה לעשות, איזה מדריך, איזו שיטה, מישהו אשר יוביל אותך בידך כך שתאבד את החופש שלך, את יכולתך להתבונן, את הפעילויות שלך, את מחשבותיך, את דרך חייך. כאשר אתה שואל 'איך', אתה באמת נהיה אדם מיד שנייה, אתה מאבד את יושרך וכן את הכנות הטבועה בך להתבונן בעצמך, להיות מה שהנך ולהתעלות מעל ומעבר למה שאתה."

זוהי הבנה רבת עוצמה, מרגשת ומפחידה. מצד אחד קיימת תמיד התחושה שיש צורך בהדרכה חיצונית, במורה, בעזרה, בשיטה, ובו בזמן מתקיימת לה גם ידיעה עמוקה מאוד, חבויה מאוד, שזהו הוויתור האמיתי הראשון שצריך להתרחש. זוהי רק נחמה, מחסום מפני הפחד, מקום טוב להירגע בו ולישון בשקט. כי הידיעה העמוקה, המופיעה ברגעי חסד, דוחקת להכיר בכך, שאם קיימת בנו האמונה, ולו הקלושה ביותר, שיש "דרך" כלשהי, הרי שמיד נמצאת שם גם ההנחה שקיים מישהו שילך בדרך הזו אותו מישהו אשר חש את עצמו אינדיבידואל, מרכז אוטונומי ונפרד, ושלכן הוא המקור לכל קונפליקט, לכל סבל. במובן זה תפקידו היחידי של המורה הוא לשחרר אותנו מהצורך במורים; ולכך הקדיש קרישנמורטי את חייו. וזה גם הלקח שניתן להפיק מתולדות חייו שהופכות פתאום, כמה פרדוקסלי, למשמעותיות.

והפרדוקס נמשך. הרי קרישנמורטי מדבר אלינו, והוא מדבר הרבה. אז אל מי הוא מדבר? מי אמור להקשיב לו ובשביל מה? כל כך הרבה שנים אנו מנסים, קוראים, לומדים, מודטים, פונים אל התורות הגדולות, אל המורים, חווים חוויות משמעותיות, אפילו מיסטיות, אבל שום דבר מהותי לא השתנה.

כל חוויה וכל ידע הם רק עוד תוספת משקל לשק שעל גבנו, וברגעים שאיננו מרמים את עצמנו, אנו מכירים בכך. והנה בא לו אחד כזה, קרישנמורטי שמו, ואומר: הפסיקו לחפש ואז תמצאו! ולא רק שהוא שולל מאיתנו את האמונה שנוכל אי פעם להיעזר במשהו או במישהו; הוא עוד מעז לומר שהטרנספורמציה הפנימית הרדיקלית אינה דורשת כלל זמן. לא נוכל לסמוך על שום תהליך, עמוק, מתוחכם, קשה ויפה ככל שיהיה, כי תהליך דורש, כאמור, מישהו שיתקדם בו, אותו מישהו שעצם קיומו (הפיקטיבי, יש לומר) משמר אותנו במצבנו הנוכחי.

"רק הקשיבי אל הקביעה הזו," הוא אומר לפופול ג'איאקר (כותבת הביוגרפיה שלו) בתשובה לשאלה כמעט מיואשת (Fire in the Mind, ע' 16). "התפיסה של הטוטאלי היא מידית. אין צורך בזמן, אין צורך בהכנה. [בדיקה, חיפוש] לא יעזרו לך לתפוס את הטוטאליות המידית הזו... אל תעשי דבר, רק הקשיבי. מכיוון שאם תקשיבי נכונה לקביעה שזמן, הכנה, כל תהליך האבולוציה איננו דרוש, אם תקשיבי לא רק תקבלי זאת או תיקחי זאת כדי להתבונן ותאמרי 'כן, הבנתי זאת' תזכי בהבנה מידית."

במילים פשוטות, קרישנמורטי מציע לנו להתייאש, אבל לא ייאוש סנטימנטלי, דיכאוני, רומנטי, אלא ייאוש טוטאלי שלילה מוחלטת של כל תקווה ושל כל חוסר תקווה. הוא מזמין אותנו להיכנס לתהליך אכזרי של שלילה.

בתחילה אנו שוללים דברים חיצוניים כל סמכות או מוסד המבקשים את התמסרותנו, כל מוסכמה חברתית, כל דוגמה. ואז אנו נותרים לבד, אך ללא שום תחושה של בדידות. והשלילה ממשיכה לחדור עמוק יותר ויותר, עד שאנו נותרים עירומים לגמרי. קרישנמורטי מזמין את המחשבה למוטט את עצמה. כל דבר שניתן להעלות על הדעת נשלל. כל דבר שהמחשבה (ועבור קרישמורטי גם הרגשות נכללים בתוך המושג "Thought") יכולה לתפוס, כל דבר שניתן להיאחז בו נשלל מיד, וזה כולל כמובן גם את הרצון לשלול.

אבל האם אני יכול, אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש ומדיטציה, להודות באמת שכל המאמץ הזה היה לשווא? קרישנמורטי מספר על אדם אחד שניגש אליו לאחר שהאזין לדבריו בהרצאה בבומבי, הודו. אדם זה ויתר על מעמד רם ונכסים, עזב את משפחתו ופרש ליערות למדוט ולהתבודד. כעבור עשרים וחמש שנות מדיטציה פגש את קרישנמורטי וסיפר לו שגילה, שבמשך כל הזמן הזה למעשה הפנט את עצמו, הונה את עצמו. "האם מסוגלים אתם להבין מהי מהותו של אדם אשר מסוגל להכיר בכך?" שואל קרישנמורטי (Meeting Life, ע' 91). זוהי הבשלות, אשר מן ההכרח שתופיע, של תודעה אשר מפסיקה לחפש ומתחילה לחקור את מקור הצורך עצמו, את מקור תחושת החסר, אשר גורם לנו לצורך להרגיש בטוחים, לרצון להגיע להארה או לרדיפה אחר תענוגות, אשר יוצר את הקונפליקט התמידי בין מה שיש למה ש"צריך" להיות, את הדרך שבה המחשבה יוצרת את הזמן.

"אתם החיים, היכנסו אל היכל המוות," קורא אלינו קרישנמורטי (Fire in the mind, ע' 89). "זה חשוב מאוד להזמין את המוות בעודנו בחיים, אני עשיתי זאת." אני מנסה להקשיב למילים הללו בהקשבה שאיננה תלויה בחוש כלשהו. וברגע שקט ללא זמן, פתאום המוות הוא פיתוי, הוא פתיחות, הוא התנועה של המדיטציה ללא כל כוונה או שיטה, ההורסת הכל ופותחת את שער הלב. המוות הוא חיים.

וזהו הבלתי אפשרי, מקום ללא מקום, שלא ניתן להגיע אליו. כל מדיטציה מכוונת שהיא לא תוכל להוביל אליו. וקרישנמורטי מתחיל בבלתי אפשרי, בקצה גבול המחשבה, במקום שבו כל תנועה שלה היא צעד מעל פי התהום, שם המרחב שלה מצטמצם והולך, ואחרי אינספור ניסיונות היא מוותרת, מפסיקה לנסות, דוממת וקורסת אל תוך עצמה בייאוש אקסטטי, ייאוש מאושר וחופשי, חופש ללא אף אחד שמנסה להיות חופשי, אנרכיה, הרס מוחלט שהוא אהבה. "היתה זו ריקות אשר ידעה אי ידיעה; היתה זו ריקות אשר ידעה העדר מרחב; זה היה ריק מזמן. זה היה ריק, מעבר לכל ראייה, ידיעה והוויה. בריקות הזו היה זעם: זעמה של סופה, זעמו של יקום מתפוצץ, זעמה של בריאה אשר מעולם לא יהיה לה ביטוי כלשהו. היה זה זעמם של כל חיים, מוות ואהבה. אך עם זאת היה זה ריק, ריקות עצומה ללא גבולות, אשר דבר לעולם לא יוכל למלא, לשנות או לכסות.