לשחק בקבוצה של עצמכם

והנה הזמנה לניסוי מעניין: בקשו ממישהו לעמוד כשזרועו פשוטה הצידה ושחקו איתו "הורדות": נסו להוריד את הזרוע שלו ובקשו ממנו להתנגד. אבל תוך כדי שהוא מתנגד, תגידו לו: "אידיוט, מכוער, דביל, מטומטם, אפס" או כל סופרלטיב אחר שאתם נוהגים להשתמש בו בדרך כלל בחיים, בין אם בקול רם ובין אם בלב. (יש לי חדשות מעניינות בשבילכם: כשאתם חושבים על מישהו דברים לא מעצימים, זה שאתם לא אומרים את זה בקול רם לא עוזר הרבה. זה בכל זאת מועבר כנראה איכשהו).

ועכשיו חזרו על הניסוי, שוב בקשו מחברכם למשחק (בהנחה שהוא עוד מדבר איתכם) להרים את זרועו ונסו להוריד אותו, אבל הפעם תגידו לו תוך כדי זה "אתה מקסים ומדהים, חכם ותותח, חמוד ומוצלח" או כל שם תואר אחר שאתם מסוגלים להפיק מפיכם. ובכן, מה קרה כאן? האם יתכן שכאשר אמרתם לאדם השני מילים מעצימות, היה לו יותר כוח להתנגד לכם? האם יתכן שכאשר הטחתם בו עלבונות, אפילו אם זה היה רק בצחוק, ורק לצורך הניסוי, ורק ורק... זה החליש אותו.

אתם מוזמנים לחזור על הניסוי בוריאציות שונות: כאשר האדם עצמו יורד על עצמו או משבח את עצמו ואתם מורידים אותו. כאשר אתם לא אומרים לאדם שום דבר אלא רק חושבים את זה עליו וכן הלאה.

אם תרצו, זו התמצית של המושג העצמה. קחו את זה היטב לתשומת ליבכם אם אתם הורים, אבל גם אם אתם מעסיקים, מורים, בני זוג או סתם חברים בחברת בני האנוש. ואפילו, אפילו אם אתם חיים על אי בודד – למילים שאנחנו משלחים כלפי אנשים סביבנו, בין אם הן נאמרות באופן מילולי ובין אם אנחנו רק חושבים אותן – יש כוח.

אם תרצו – זו תמצית המושג העצמה. זה סוג האנרגיה שאתם רוצים לשלח לילדיכם, לבני זוגכם, לעובדיכם, אבל גם לבוס שלכם, כי כשאתם מעצימים מישהו שמנהיג אתכם – מנהיג אתכם מישהו עם יותר עוצמה, שיכול לקחת אתכם יותר רחוק. אבל בעיקר בעיקר – זה סוג האנרגיה שאתם רוצים לשלוח לעצמכם כאשר אתם עומדים לעשות משהו.

ועכשיו, בואו ננסה לראות מה קורה בפועל. ומכיוון שאנחנו נמצאים בעונת הבחינות – בואו נשאל את עצמנו מה קורה לנו כאשר אנחנו ניגשים לבחינה. מי שלא מכיר את התופעה הזו, שיקום. כשאנחנו עושים משהו מבלי לעמוד למבחן – אנחנו יכולים לפעול במיטבנו. אבל כאשר זה עומד למבחן, ולא חשוב אם זו בחינת בגרות או בישול ארוחה למישהו שאנחנו רוצים להרשים – הביצועים שלנו פחות טובים.

אצל רובנו, מדובר בבעיה קטנה ובאחוזים שוליים. ואצל חלק מאיתנו מדובר בקטסטרופה של ממש. אנחנו לומדים ומתכוננים, משתדלים ומשננים, משקיעים וחורשים – ואז מגיעים לבחינה ופוף... כאילו לא היו הדברים מעולם. אצל חלק זה מתבטא בתופעות פיזיות – מזיעים, רועדים, הראיה מיטשטשת. ואצל חלק פשוט בלאק אאוט. בוהים בדף ומשותקים. המילים לא מתחברות למשפט הגיוני, הכתיבה נעשית בלתי אפשרית. הזמן רץ, האיברים מאובנים, הבחינה נגמרת ואנחנו יוצאים ממנה מבלי שהצלחנו להביא לידי ביטוי את מה שבאמת היה לנו לומר.

וכל זאת למה? בגלל התסריט שרץ לנו בראש. אנחנו ניכשל. אנחנו נצטרך לגשת למועד ב'. ניכשל גם במועד ב', נפסיד שנה. לא נצליח להתקבל לפקולטה היוקרתית שאנחנו רוצים להתקבל אליה, ניכשל בחיים. (מחקו את המיותר). חלק מאיתנו לא עוצרים אפילו פה.

אנחנו מאשימים את עצמנו, יורדים על עצמנו, מפחיתים בערך עצמנו, וכל שאנחנו ממשיכים לעשות את זה כך אנחנו הולכים ונחלשים, הולכים ונעים עוד פחות מסוגלים. וכמובן – בסוף באמת נכשלים רק כדי להוכיח שצדקנו.

אז מה עושים? קודם כל מכירים בזה. מתחילים לזהות את הדיבור הפנימי המחליש הזה ופשוט להפסיק אותו, ואף להתחיל לדבר אל עצמנו דיבור מעצים יזום. זה יכול להישמע לכם טיפשי, אבל תעשו את זה בכל זאת. בדיוק כמו שאתם אומרים לילד שלכם כמה הוא יפה ומקסים (אני מקווה) וחכם ומוצלח ושנון – תגידו את זה גם לעצמכם. בדיוק כמו שאתם מלטפים את הכלב – תלטפו קצת את האגו של עצמכם על בסיס יומי.

אבל בעיקר בעיקר – תלמדו לשים לב לזה שכל הדיבור הזה הוא משהו שאתם יוצרים – ולא "האמת". האמת, למקרה שתהיתם, היא מה שקורה בסופו של דבר, וזה תלוי הרבה מאוד באיך שאתם מדברים אל עצמכם.

אז אם אתם מסוגלים לעשות את השינוי לבד – עשו זאת. ואם לא – חפשו מישהו שיעזור לכם לעשות אותו דחוף. כי אתם לא יכולים להרשות לעצמכם להמשיך ולהחליש את עצמכם. אתם אמורים לשחק בקבוצה של עצמכם.