קופצים ראש

הרקליטוס, החכם היווני הקדום, אמר: "אינך יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", והתכוון לכך שמה שאנחנו קוראים "נהר", הוא זרם בלתי פוסק של מים, שמתחלפים כל הזמן, ולכן "הנהר" של עכשיו, כבר אינו "הנהר", של מחר. המושג "נהר" הוא ניסיון שלנו להתייחס למשהו שהוא הכי בלתי קבוע שאפשר, כאילו הוא קבוע ובלתי משתנה.

גם החיים הם נהר כזה. אי אפשר לסמוך על דבר שיישאר כשהיה: אנשים מתקבלים לעבודה, ומפוטרים, נולדים ומתים, אוהבים ומתאכזבים, נקשרים ונפרדים, מרוויחים ומפסידים. הכל בא והולך, נוצר ונכחד, זורם ומשתנה.

אחד המניעים המרכזיים שדוחפים אותנו בחיים הוא החיפוש אחר ביטחון ושלווה. אנחנו מנסים להימנע ככל האפשר ממצבים בלתי צפויים, ומההשלכות שלהם על חיינו. מסיבה זו אנחנו מחפשים עבודה קבועה, נקשרים למסגרות, קונים פוליסות ביטוח, חוסכים כסף ומנסים לרצות את כל הסובבים אותנו, כדי שלא יכעסו עלינו, כדי שלא ידחו אותנו, כדי "שהכל יהיה בסדר". לפעמים אנחנו ממשיכים להיצמד למסגרות, שגורמות לנו סבל, שאינן תורמות לנו יותר, והכל למען תחושת הביטחון: נשארים בקשר זוגי שאינו עובד יותר, מחזיקים במשרה שאינה מתאימה לנו, נאחזים בכל אשר אפשר: מקום מגורים, הרגלים, חפצים...

ההיצמדות הזו היא ניסיון להשיג תחושת ביטחון ממקור חיצוני. הרי אם יילקח לנו משהו מאותם אובייקטים של הצמדות, סביר שנרגיש טלטלה רגשית, שתגרום לנו להיאחז אף יותר, במטרה לשחזר את אותה תחושת ביטחון. הניסיון להיצמד הוא חסר סיכוי, ונידון לכישלון, כיוון שיש בו התנגדות לאחד המאפיינים הכי בסיסיים של המציאות: השינוי המתמיד, הזרימה הבלתי פוסקת, התנועה הבלתי ניתנת לעצירה.

ולמרות שאיננו יכולים לטבול באותו הנהר פעמיים, קשה לנו כל כך לוותר על הפנטזיה הזו של יציבות, ביטחון ושלווה. אנחנו מביטים במציאות, ולא מסכימים איתה, רבים איתה, מתנגדים לה ו... מפסידים. הכשל הוא בכך שאנו מתעקשים למצוא יציבות ושלווה בחוץ: במציאות החיצונית לנו. אנחנו באים בדרישות לעולם, ותולים את אושרנו במצבים, אנשים ואירועים חיצוניים, שאם רק יפעלו על פי רצוננו, נהיה שלווים ומסופקים.

אם חושבים על כך, הניסיון העקר הזה שלנו לשלוט במציאות, הוא מקור כל החרדות. הכותב האמריקאי, בן המאה ה-19, גיימס ראסל לואל כתב פעם: "האסונות שהכי קשה לנו לשאת, הם האסונות שעדיין לא קרו". ובאמת, חרדה, במהותה, היא תשוקה עזה להימנע מהבלתי צפוי, והלא נודע. רצון עצום להישאר בתחום הוודאות. וכיוון שדבר אינו יכול באמת להבטיח לנו ודאות, אנחנו חרדים. ואז אנחנו כועסים על הנסיבות, שאינן מאפשרות לנו ביטחון, וכשאנחנו מגלים שהכעס אינו מועיל, אנחנו מגיעים לדיכאון.

השלווה היא אפשרית, כל עוד לא מחפשים אותה בחוץ. ביטחון יכול להימצא אם רק לא נתלה אותו בנסיבות חיצוניות. אם נקבל את המציאות כפי שהיא: משתנה ובלתי צפויה, בונה ומחריבה, לוקחת ונותנת. כאשר אני לא מצפה מהמציאות שתהיה אחרת מאשר היא, ואם אני לא מבקש ממנה להישאר קבועה ובלתי משתנה, אין לי ממה לחשוש ואני יכול לחוש בטוח. זה לא חייב להיות מצב טוטאלי. אינך צריך להיות "מואר" כדי להגיע למקום זה. אם הצלחת לחוש כך לגבי תחום אחד בחייך, ולו באופן זמני, טעמת את טעמה של שלווה פנימית, ולא נותר לך אלא לרצות עוד...

רוב האנשים שאני פוגש בתהליכי ייעוץ, מתקשים לקבל את המציאות כפי שהיא, כי הם חוששים שבכך הם מוותרים על הסיכוי לשינוי. אבל דווקא כאן, המאפיין הבסיסי של המציאות - השינוי המתמיד, פועל לטובתנו. באותה מידה שההתנגדות למציאות- לא תגרום להשתנותה, כך גם קבלה מוחלטת שלה – לא תביא לכך שתישאר קבועה.

מי שטועם את התחושה הזו (תחושת השלווה המבוססת על השלמה), ולו באופן רגעי וזמני, מגלה אמת מעניינת: שבניגוד לאמונה המקובלת (שנשמעת מאוד הגיונית) שתחושת חוסר ואי שביעות רצון, היא המניע והדחף לשינוי, דווקא ההשלמה, הכניעה וקבלה מוחלטת של המציאות, הן מקור בלתי נדלה של אנרגיה שמאפשרת לך להניע שינויים. אלא שאז אתה פועל ממקום של חופש: חופש בחירה, ולא ממקום של הזדקקות ושל מאבק.

מישהו אמר פעם, ואני מצטער שאיני זוכר למי יש לתת את הקרדיט, ש"אין טעם לומר לנהר להפסיק לזרום, מוטב ללמוד לשחות עם הזרם". כדי שנוכל לשחות עם הזרם אנחנו צריכים להשלים ולקבל את זרם המציאות כפי שהוא, להפסיק להתנגד לו, וללמוד לעבוד איתו.


על הכותב:
סער פאר הוא יועץ ארגוני, מנחה סדנאות ומאמן אישי, המתמחה בהנעת תהליכי התפתחות ושינוי.מפתח גישת Self-Coaching – מפתחות לחופש אישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה, ותואר שני בייעוץ ארגוני.