הנה חידה/בדיחה שחביבה עלי עוד מימי ילדותי במאה שעברה: למה תמיד כשמחפשים משהו מוצאים אותו דווקא במקום האחרון שבו חיפשנו?
תשובה: כי אחרי שמצאנו אותו אנחנו לא מחפשים יותר.
אחרי שמוצאים לא מחפשים יותר. כלומר מחפשים עד שמוצאים. כלומר עד שלא מוצאים לא מפסיקים לחפש. האמנם? אז למה בכל זאת מפסיקים לחפש? (או להתאמץ, או לנסות?) כי מתעייפים. ולמה מתעייפים? האם באמת כל כך קשה לחפש, או לנסות, או להתאמץ? בדרך כלל לא.
מה שמעייף זה המאבק המתיש שמתנהל בתוך הראש שלנו תוך כדי זה: "עזוב אותך מהשטויות, זה בטח לא שם, בטח אי אפשר. מה את חושבת, שאם זה היה כל כך פשוט, לא היו עולים על זה לפניך? דווקא את תמציאי משהו שלא המציאו קודם? אין סיכוי. עדיף להמשיך לעשות מה שאת עושה כבר ומכירה ובטוחה בו מאשר לנסות הרפתקאות חדשות. בסוף תשברי את הראש ותישארי קרחת מכאן ומכאן. עזבי, נו. ניסית. ראית כבר שאי אפשר. תחזרי למה שכבר מוכר לך. אז מה אם את שונאת את זה. כולם עושים את זה. ככה העולם עובד. החיים זה לא פיקניק. וגם לא תכנית כבקשתך".
מי שאין לו היכרות ראשונית עם הטקסט הזה, ומי שהקריין הזה לא עובד אצלו בראש שעות נוספות, שבתות, חגים ויום כיפור שיקום.
הספקות שלנו מתאימים את עצמם למצב. יש דברים, למשל, שאין לי ספק שאני יכולה לעשות, כמו לגשת עכשיו למקרר ולמזוג לי כוס מים קרים. (אין לי ספק שיש לי מקרר, אני יודעת שיש שם מים, את הכוסות אני יכולה לראות מפה ויש לי ידיעה ברורה שיש לי את היכולת להניע את אברי גופי הרלוונטיים).
לעומת זאת יש דברים שיש לי לגביהם הרבה יותר ספקות באשר יכולתי לעשות אותם, כמו למשל לרזות עשרה קילו, להכפיל את הכנסותיי פי שתיים תוך חצי שנה ופי ארבע תוך שנה, להמציא משהו חדש שיתרום תרומה מכרעת לאנושות וכו'. אצלי באופן אישי, בנושאים האלה הספקות שלי עובדים הרבה יותר חזק, ואני עובדת הרבה יותר חלש.
למעשה, דווקא איפה שהכוח שפועל נגד הכיוון גדול יותר, ההיגיון היה אומר שכדי להצליח, גם אנו צריכה לפעול בפי שתיים מרץ. אבל באורח פלא. דווקא איפה שיש לנו יותר ספקות אנו מורידים הילוך. מהססים, עוצרים, מתלבטים ומתקדמים בפחות מרץ.
למה?
כי אנחנו מאמינים לספקות, מקשיבים להם. "קונים" אותם, חושבים לעצמנו שהם באו ממקום מאוד חכם. כל זה למרות שגם אותם, כמו את שאר המציאות שלנו, אנחנו המצאנו.
ובמקום להסתער במלוא המרץ על הפער בינינו ובין המטרה, בצורה שלא תותיר מקום לשום ספק שאין לו מה לנסות להידחף לשם אפילו, אנו עוצרים לנו ומהססים, וחושבים ומהרהרים, מתייעצים ומתלבטים, מחכים ומתמהמהים.
והספקות? האם גם הם מתלבטים? האם גם להם "יש ספקות"? לא ולא. להיפך. ככל שהם מרגישים שאנחנו מתלבטים, הם דווקא מתמלאים שמחה והתלהבות ודוהרים קדימה במשנה מרץ, ועד מהרה כובשים כל חלקה טובה בשטח ההפקר הזה שבינינו לבין המטרה, יוצרים את המציאות ומוכיחים לנו שאכן צדקנו: "באמת אי אפשר, טוב שלא ניסיתי, מזל שנשארתי בבית, הנה, גם ההוא לא הצליח ובאמת כלום לא השתנה".
שלא ישתו לכם את השוקו
וזה מזכיר לי עוד בדיחה. על אבא צב, אמא צב וילד צב שהלכו לשתות שוקו. הלכו יום, הלכו יומיים, הלכו שבוע, הלכו שבועיים. עד שהגיעו לבית הקפה. התיישבו על הבר והזמינו שלושה שוקו. איך שהזמינו התחיל לרדת גשם. אמר אבא צב לילד צב: לך הבית ותביא לנו מטריות. לא רוצה, אמר הילד צב. אם אני אלך הביתה בטוח תשתו לי את השוקו. לא ולא, הבטיח אבא צב. לא נשתה לך את השוקו.
הלך ילד צב הביתה להביא מטריות. עבר יום, עברו יומיים, עבר שבוע, עברו שבועיים. עבר חודש, עברו חודשיים, והוא לא חזר. אחרי שנתיים, אמר אבא צב לאמא צב: "טוב, לא נראה לי שהוא יחזור, בואי נשתה לו את השוקו". ידעתי!!! זינק ילד צב מאחורי הוילון. "ידעתי שאם הייתי הולך הביתה הייתם שותים לי את השוקו"!!!
כי ככה זה. מה שאנחנו מאמינים הוא גם מה שאנחנו חווים. ותמיד תמיד נאסוף הוכחות שמתאימות לאמונות האלה. אם אתם מאמינים שאתם יכולים סביר להניח שנראה סימני הצלחה. כשמאמינים שאי אפשר כל ההוכחות שבעולם לחוסר האפשרויות יתייצבו לפתחנו ויתגשמו להם שם, בחוץ, במציאות האמיתית.
כך שאם נסתכל החוצה כדי להחליט במה להאמין נקבל תמיד את מה שכבר יש, ואין חדש תחת השמש. אבל אם נסכים להסתכל פנימה ולהחליט במה אנחנו רוצים להאמין, ולהאמין בזה, גם אם בהתחלה לא נראה לזה שום הוכחה מבחוץ, ומרות שאף אחד לא יאמין לנו ולא יסכים איתנו, ואפילו לא יעודד אותנו טיפ טיפה. אבל אנחנו נתעקש להאמין במה שאנחנו בוחרים להאמין. ולפעול לקראת השגתו ולעשות צעדים, אפילו קטנים, אבל עקביים. בסופו של דבר זה יהיה מוכרח להשתנות.
השאלה רק מי יישבר קודם:
הספקות
או אנחנו
בעסקי יצירת המציאות, שם המשחק הוא מי ממצמץ ראשון. אנחנו, או המציאות שבחוץ. אם לא נוותר. למציאות לא תהיה ברירה, היא תהיה מוכרחה להשתנות. תנסו פעם, תראו כמה זה כיף.