השיחה עם אברי הגוף היא למעשה היכרות עם התבניות שיוצרות את חיינו ואת מערכות היחסים החיצוניות שאני מנהלים. תהליך זה יכול להיעשות בדרכים רבות, בהתאם למה שמתאים למטופל ולמטרה אותה ברצוננו להשיג. השיחה עצמה מביאה רגשות לידי ביטוי, ומאפשרת היכרות לא רק עם הרגש העיקרי אשר נוכח בדרך כלל בחיי היום יום, אלא גם העמקה אל שורשיו ואל רבדים שונים המרכיבים אותו.
אספר סיפור לדוגמה: שושה, אלמנה בת 67, השתתפה בסדנת מודעות ותיארה את הקשר עם בנה הבכור, את הקושי שלה לבקש העלאה במשכורת ואת בעיותיה הרפואיות כאבים במפרקי הירך ובלוטת תריס שאינה תקינה.
שושה סיפרה כי בנה מתייחס אליה בחוסר כבוד, תובעני בדרישותיו והוא אינו מתחשב בחולשותיה. היא חשה תסכול מול אמירות שלו ומול מבטו הזועם. הוא חזר בתשובה לפני כעשר ומרבה "לרדת" עליה על כך שאינה שומרת מצוות ואינה מכבדת את בחירתו ושומרת כל בית כשר לקראת ביקוריו. כאשר ביקוריו מסתיימים, שושה מרגישה מותשת ואפילו מושפלת.
ביקשתי שתתאר מה היא מרגישה כלפיו. שושה התקשתה להוציא את המילים מהפה, אך לאחר שהעזה, אמרה: "אני חשה תסכול רב, חולשה וחוסר אונים. אני מרגישה כאילו אני תכף נשברת, אני לא יודעת מי אני ומה אני כשאני לצידו. אני כאילו נבלעת בניסיון לרצות אותו".
שאלתי אותה מה הוא גורם לה להיות, והיא "ירתה" את המילים בקצב: "חלשה, כפופה, שבירה, לא אני, לא עומדת על שלי, מכווצת ורכרוכית ואולי אפילו נחותה". ביקשתי ממנה לתאר את התכונות המאפיינות את בנה. "הוא חכם", אמרה, "מעורר כבוד, מאופק תמיד, שתלטן, דעתן, מרוסן מאוד ומרסן אחרים".
עכשיו התפנינו לחפש אילו אברי גוף משתקפים בקשר זה. חיפשנו שני איברים, האחד למעלה והשני למטה, האחד ממשיך את האחר ונסמך עליו, אבל גם מגביל אותו: לשושה היה ברור כי זהו איבר הקשור ליציבה וליכולת ל"היות היא", וחשבה שאולי זהו איבר הקשור לכוח.
שאלתי אותה: "מאין נובעת האסרטיביות בגוף?"
"מהגב". השיבה.
מיקדנו את ההקשרים לאזור הגב התחתון. לגבי הבן, חיפשנו איבר עליון אשר יש בו מן ההגבלה והשליטה והתמקדנו בעורף, אשר נסמך על הגב התחתון, ומכוון, ואף יכול לעצור את כל תנועת הראש והגב.
לאחר שהגענו לשני איברים אלו אמרה שושה שהיא סובלת מכאבים בגב התחתון ומחוליות בעייתיות באזור הצוואר. (חשוב לציין כי אין זה מחויב המציאות שהסימפטומים הפיסיים יקבילו לאיברים עליהם נבחר לעבוד).
ביקשתי ממנה לחוש באותן תחושות שהגב התחתון מרגיש כלפי העורף. היא אמרה: "רד ממני, תפסיק לאיים בכך שתכאיב או תתפוס את הצוואר, אתה מעמיס עליי ולא מתחשב. אתה לא פועל איתי בהרמוניה ויש לך דרישות גבוהות. כל הזמן אתה מנסה לשלוט".
שאלתי מה תשובתו של העורף. על כך ענתה שושה שהוא אינו עונה. שאלתי למה, שושה אמרה שהעורף עצור ומרוסן ואינו נותן למילים לצאת. עזרתי לה בהנחיה: "אם הייתה לו אפשרות להגיד הכול, מה היה עונה לגב התחתון. התשובה שהתקבלה הייתה: "אתה הרי לא יכול בלעדי, לולא השליטה שלי מזמן היית מתפרק, מה אתה חושב? שאפשר להיות חופשי לגמרי? אני מחזיק אותך למעשה. אתה תלוי עליי ונמאס לי שאתה כל הזמן מתלונן... כל הזמן חלש... כל הזמן מושך למטה..."
שושה עצמה התקשתה להקשיב למילים שהיו בוטות, אך גילו רובד נוסף רגשי. הדיאלוג הזה הזכיר לה שיחות דומות שהיו לה בעבר עם בעלה, שנפטר עשר שנים קודם לכן. אולם באותן שיחות הייתה זו היא שהתלוננה: על שהוא חלש ודכאוני ועל כך שהיא זו שצריכה להישאר בשליטה כל הזמן. בעלה היה תלוי בה והיא חיכתה לרגע שיעמוד על רגליו, אולם ללא הועיל - רגע זה לא הגיע. שאלתי אם בעלה ניסה לרצות אותה והיא אמרה שכן, אך לא בדברים אותם ציפתה ממנו. הוא מעולם לא לקח יוזמה בנוגע ליחסים עם אחרים ואף פעם לא עמד על שלו.
שושה דיווחה על הקלה גדולה ומעין תחושה של התרגשות וגילוי, אבל גם ספקנות כלפי תחושות אלה מכיוון שהיא אינה מאמינה באמת שמשהו יכול להשתנות. אמרתי לה כי כאן המקום להניח לדברים ולראות מה קורה ללא התערבות.
כל איבר מרגיש וחושב
התיאוריה העומדת בבסיס השיטה, מושתת על ההנחה כי גופנו אוצר בתוכו מערכות יחסים - כל איבר מרגיש ואף חושב כלפי איברים אחרים. לכל מחשבה, לכל רגש ולכל מפגש עם האחר, יש ביטוי בגוף. גם מסרים שהפנמנו מילדות, חוויות שונות, אמונות ותפיסות שגויות, נמצאים כולם בתודעת הגוף.
מציאות חיינו הינה שיקוף של כלל מערכות היחסים בין האיברים בגופנו. לעיתים המציאות קשה לתפיסה בהיגיון, אך כאשר אנו פונים אל הגוף ומנסים לאתר ולהתחקות אחר היווצרותה, אנחנו יכולים למצוא שם הסברים למה שנוצר ומדוע נוצר. את המציאות עצמה קשה לשנות ו"לתקן", אך כאשר מאתרים את הסיבות לה ניתן לקבל, ואף לרפא, את מערכות היחסים, אשר באות לידי ביטוי במציאות.
את המציאות אני מתארת כמו סרט מצויר אשר הגוף הינו השקף. כל ניסיון לשנותה יהיה עקר, אולם את השקף אנחנו יכולים לשנות.
במודעות דרך הגוף ניתן לבחור ולזהות את הדברים בכמה מישורים, חלקם אנרגטיים תודעתיים, חלקם רגשיים או כאלו הקשורים לתפיסות מחשבתיות. דיבור עם האיברים מאפשר לבטא את הרגשות והמחשבות אשר אצורים בתאים ויותר מכך. הוא מאפשר את הידיעה לגבי מערכת היחסים הקיימת. לדוגמה: נניח ואיתרנו איבר החש נחות מול איבר החש עליונות.
השאלה הבאה היא, מהו יחסם זה כלפי זה, מה חש הנחות כלפי העליון, אילו תחושות נוצרות אצלו וכולי. בקשר עם אדם אחר אנחנו מייחסים לו חלק מסוים מגופנו, או נכון יותר, אנחנו מייחסים לו את אותן התכונות שאנחנו מייחסים לאותו איבר.
זיהוי הדמויות מאפשר להבין כי הטענות והמענות שיש לנו כלפי אחרים הנמצאים בחיינו הם למעשה ביטוי לקונפליקטים פנימיים, מה שמאפשר להסיט את התהליך מה"אחר" ולהתמקד בתהליך הפנימי. פעמים רבות, מאפשר עצם הזיהוי של הדמויות הפנימיות את התפוגגות המטענים כלפי הדמות החיצונית, ושינוי במערך היחסים איתה.
בבסיס השיטה נמצאת ההנחה כי המציאות הינה אשליה המורכבת משיקופים שונים. לעיתים, עצם ההשתחררות מרגשות כלפי דמות פנימית יוצרת שינוי דרסטי בדמות המהווה לה שיקוף. השיחה בין הדמויות הפנימיות מבטאת לא רק את אופיים ומורכבותם של אותם אנשים, אלא גם נותנת ביטוי לרגשות כלפיהם. לשלב זה יש משמעויות רבות בנוגע לשיקוף החיצוני, כמו בהסבר הקודם, מתאפשר זיהוי של הרגשות בינינו לבין ה"אחרים" בחיינו.
בנוסף לכך, ביטוי הרגשות גורם להם פעמים רבות להתפוגג ולפנות מקום לרגשות אחרים, בריאים יותר. האפשרות לזהות את הרגשות כמשהו פנימי, מאפשר ליצור רגש של חמלה ואהבה כלפיהם וכלפי הדמויות שעולות מתוכם.
תחושות של חמלה והאהבה כלפי החלקים השונים המרכיבים את האני הן קריטיות עבור רבים. הן מאפשרות לחוש חמלה רבה יותר, ואף אהבה, כלפי האנשים שבחייהם, הן משחררת מטענים רגשיים עמוקים מהילדות המוקדמת, ומאפשרות 'התכה' בין החלקים השונים של האני.
למעשה, מטרת התהליך כולו היא ליצור "אני" רחב יותר המסוגל להכיל את עצמו, לתמוך בעצמו ולהיות בעל תגובות רגשיות מגוונות מדויקות וענייניות. כל אלה מושגים מתוך היכולת לאהוב את כל החלקים שעולים.
לאורך זמן, מגלה המטופל בתוכו פן נוסף. זהו אותו חלק ב"אני" שמתבונן על ה"תרגיל" ומזהה את אותן דמויות. פן זה וגילויו הם קריטיים לשינויים בחיי היום יום.
אותה דמות המתבוננת על התהליך מאפשרת:
א. לראות את הקשר בין העבודה הפנימית לחיצונית.
ב. להכיל את הדמויות השונות המרכיבות את ה"אני" השלם.
ג. מאפשרת למטופל להגיע למצב בו הוא בעל יכולת לנווט את התהליך.
ד. להבריא את הדמויות על ידי עצם ההיכרות איתן ועל ידי פינוי מקום עבורן.
במפגש האחרון של הקורס (חודשיים לאחר אותו שיעור),סיפרה שושה כי דברים השתנו ביחסיה עם בנה, ומשום מה גם בתחומים אחרים בחייה. היא אינה חושבת כי השינוי הזה יכול להיות קשור לתרגיל, אך מאז בנה ממעיט בדרישותיו ממנה, ואף מגיע לבקרה בימים שנוחים לה יותר ולא מחייבים אותה לשנות את לוח הזמנים. גם מול המעסיק היא רואה שינוי ואף קיבלה אישור לכך בהעלאה בשכרה.
"השינוי הגדול ביותר" אמרה, "התרחש בתוכה פנימה ובאופן בו היא מרגישה כלפי האובדן". היא מזהה כי החלה להעריך את בעלה ולהבין את התנהגותו ואת בחירותיו ואף לכבד אותם, רק לאחר מותו. עובדה זו מקלה עליה את ההתמודדות עם לכתו.