משונה ככל שזה יישמע, השינה נתפסת בספר היצירה כאחד משנים-עשר החושים:
"המליך אות ס' בשינה
וקשר לו כתר
וצרפן זה בזה
וצר בו קשת בעולם
וכסלו בשנה
וקיבה בנפש
זכר ונקבה"
(ספר יצירה פרק ה'),
השינה מיוחדת לחודש כסלו העומד עתה בפתחנו. מה הופך את השינה לחוש? שינה לכאורה היא רק פעולה ולא חוש, וממילא, כל אחד יודע ללכת לישון, אז למה היא נמנית כחוש מיוחד, שיש לו אות מיוחדת וחודש מיוחד בשנה ואיבר מיוחד בגוף האדם?
הסיבה היא שיש שינה ויש שינה... ספר יצירה איננו מתעסק עם החושים החיצוניים והפשוטים של הנפש. עניינו של פרק ה' בספר יצירה הם החושים הפנימיים של הנפש, וכיצד ניתן, בעזרת הבנת האות (½ הכוח הרוחני) המולכת עליהם, לשכלל את אותם חושים ולהביא אותנו למצב פנימי יותר, מעודן יותר, אלוהי יותר. במובן הזה גם השינה היא חוש, כי הרבה מאיתנו לא רוצים לישון.
החורף יורד עלינו והדובים הולכים לישון, אבל אנחנו, בני האדם, בדרך כלל מפחדים לעצום את העיניים. רבים מאיתנו אינם יודעים כיצד להרפות את המתח של העירנות ולשקוע בניחותא אל תוך השינה, במובנה הנפשי והרוחני. פעם, בימיו של שיא החורף, ניסיתי ליצור קשר עם שאמאנית של אחד משבטי האינדיאנים בארצות הברית, שביקשה לדעת אם היא יכולה לפגוש אותי באביב, כשתגיע לבקר בארץ. רציתי לאשר בברכה את הביקור, אבל זו שתיווכה בינינו התנצלה ואמרה שאי אפשר להעביר לאותה שאמאנית שום מסר בימי החורף - חיית הטוטם שלה היא הדוב, והיא נכנסת לתקופה של הסגר לכל ימי החורף, כמו הדובים? - "אז בוא נדבר באביב" אמרה...
יש ילדים שלא רוצים ללכת לישון, כי השינה גורמת להם לתחושה של אובדן, איזו הרגשה שהם עלולים להפסיד משהו, לוותר על אהבה, על תשומת לב. אבל אז העייפות המצטברת הופכת אותם לעצבנים ונרגנים ובכיינים, ואת תשומת הלב שהם מבקשים הם מקבלים בדרך כלל בהפוכה.
"האנשים הילדים" הם אלו שמתפקדים כל ימיהם כמו ילדים, בעיקר מבחינה נפשית. האנשים הילדים אינם יודעים מתי ללכת לישון. הם מתאמצים כל הזמן וחושבים שההצלחה, אשר דרכה הם מצפים לזכות באהבת הסובבים ובהערכתם, תבוא אליהם רק אם יעמדו תמיד על המשמר. הנה לא ינום ולא יישן. זה קורה בעסקים, שבהם יש לנו נטייה לאחוז חזק במציאות ולא להרפות, ולא לעצום עין כדי לא לפספס אף הזדמנות. "להיות תמיד מעודכן." וזה קורה גם לאנשי "המודעות" ו"הרוחניות הגבוהה", שאינם יודעים לפעמים לכבות קצת את האור.
אחרי שאוכלים סעודה טובה ודשנה, הקיבה שלנו מתחילה לעבוד על זה, ולעתים חוטפת אותנו בעקבות כך שינה. הגוף מבקש להתעסק בדברים שחשובים לו באמת, בעיכול, ולשלוח את שאר האורגניזם לישון.
כך גם בעולם הנפש והרוח: לפעמים צריך "ללכת לישון" כדי לעכל טוב את מה שלמדנו ואת כל מה שעבר עלינו. אחרת העיכול יהיה חפוז וחלקי בלבד. ללכת לישון בעולם הנפש זה לשקוע לפרק זמן של רגיעה, לתקופה של אי עשייה, לימים של חוסר בהירות. זה להסכים להיות פחות מבריקים, פחות פעילים, פחות מודעים, פחות יוזמים, פחות מחייכים.
המלך שלמה ידע לישון טוב
אבל כדי ללכת לישון עלינו להיות במצב של ביטחון. חרדה מדירה שינה מן העיניים הפיסיות, וחוסר ביטחון רוחני איננו מאפשר הרפיה. מי שבעומק לבו סבור שעתידו תלוי במעשיו איננו מסוגל להפסיק לעשות. אם הוא יפסיק לדאוג ולעשות, אז מה יהיה? מי ידאג לעניינים? מי ישמור? מי יפעל? משורר ספר תהילים משבח את המלך שלמה על שידע לישון טוב ולא לדאוג יותר מדי. שלמה ידע שאף שהוא כביכול מלך עם המון אחריות מדינית, באמת לא הוא זה שמושך בחוטים. האמונה שלו בכך שללא רצון ההוי"ה לא יקרה כלום אפשרה לו לישון בנחת, ללא גלולות:
"ש?יר ה?מעלו?ת ל?ש??למה א?ם הוי"ה לא י?ב?נ?ה ב??ית ש?ו?א ע?מ?לו? בו?נ?יו ב?ו?.
א?ם הוי"ה לא י?ש?מור ע?יר ש??ו?א ש?ק?ד ש?ו?מ?ר.
ש?ו?א ל?כ?ם מ?ש??כ??ימ?י קו?ם,
מ?א?ח?ר?י ש??ב?ת, או?כ?ל?י ל?ח?ם ה?ע?צ?ב?ים!
כ?ן י?ת?ן ל?יד?ידו? ש??ינ?ה!"
(ספר תהילים פרק קכז, א-ב)
שלמה נחשב בכתוב לידידו של הקב"ה, דווקא משום שהוא היה כה סמוך ובטוח בדלותו העקרונית של המאמץ האנושי, עד שאין כל טעם להיות ממשכימי הקום, ממאחרי השבת, מכוססי הציפורניים, מאדומי העיניים, ממכווצי הכתפיים, מאוכלי לחם העצבים. "כן ייתן לידידו שינה".
שמו של חודש כסלו נגזר מן המלה המקראית "כסל", הקשורה לאזור אגן הירכיים וליציבה הבטוחה שהוא מקנה לגוף. ולכן עברה המילה 'כסל' לשמש גם כינוי כללי לביטחון בשפת התנ"ך. וכך אנו מוצאים בספר משלי (ג, כד-כו) ברכה לשינה ערבה, הנובעת מן הביטחון השלם בהוי"ה: "א?ם ת??ש??כ??ב לא ת?פ?ח?ד ו?ש??כ?ב?ת?? ו?ע?ר?ב?ה ש??נ?ת??ך? כ??י הוי"ה י?ה?י?ה ב??כ?ס?ל?ך?".
אך רש"י בפירושו לא מסתפק בהסבר הפשוט, ש"אם תבטח אז תוכל לישון בשקט", אלא מוסיף ואומר שהמלה כסל קשורה גם לכסילות, כלומר לטיפשות. ה' יהיה בכסלך - משמעו לפי רש"י שנוכחות אלוהית תשרה גם בטיפשות שלך, גם בדברים שבהם אתה נוהג כשוטה וחסר דעה.
מי שהוא חסר ביטחון מפחד מאוד להיות קצת טיפש, קצת שוטה, קצת כסיל, ולכן קשה לו מאוד להרפות ולהיכנס לתנומה נפשית. קשה לו להיראות קצת פחות חכם, כי הוא סבור שחכמתו היא שעוזרת לו לשרוד, ואם יהיה קצת שוטה - יפסיד.
אבל בספר קהלת מלמדת אותנו חכמת שלמה את משמעות החכמה השלמה: "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א). לפעמים מעט הסכלות הזו חשובה יותר מכל החכמה שלך. כי כשהקיבה הנפשית שלך מבקשת לעכל היטב את מה שעבר עליך, והנשמה רוצה מנוחה, אז אם לא תסכים לבטוח בהשגחה האלוהית, להרפות ולהיות מעט אידיוט ואטום, אתה צפוי לחטוף מן הסתם קלקול קיבה.