אש על הגולש

האש היא ראשית הכל: החיים, הנשמה וגם ההיסטוריה של האדם. האש היא אחד מהיסודות והסימבולים המלווים אותנו משחר האנושות והוא המסעיר והמיוחד מכולם. יש בו הכל: את הטוב ואת הרע. יסוד האש יכול להעצים אותנו ולעורר בנו השראה ומצד שני להחריב הכל עד אפר.

האש נותנת חיים, מטהרת ומעניקה כוח ועצמה. שימושים רבים לה: היא מאפשרת טרנספורמציה (שינוי), קשורה לנשמה שלנו ומעוררת את האמת. יחד עם זאת היא שייכת לממלכת השאול, יש בה משהו שטני, זדוני והיא גם מסמלת הרס וחורבן. מכיוון שהאש היא אחד היסודות החזקים הקיימים בעולם, אנו צריכים לדעת לשלוט בה ולכוון אותה למקום של טיהור, יצירה ושינוי ולא למקום של הרס וחורבן.

האש היא חלק בלתי נפרד מתרבות החיים שלנו. היא חלק בלתי נפרד מתהליך יצירת האוכל שלנו, כשקר היא שם כדי לחמם אותנו, אפשר לייצר בעזרתה כלים ונשק ולהשתמש בה בטקסים חברתיים (הדלקת משואות, ציון תחילת האולימפיאדה). אנו משתמשים בה בחגים, בשמחות ובאבל. בעבר גם השתמשו בה בטקסיים דתיים וכצורת תקשורת בדרך של העברת מסרים כגון הודעה על מועדי חג. היא שם בכל אשר נהיה.

כשאנו מתבוננים באש איננו יכולים שלא להתהפנט מקסמיה ולהמשך אליה. הדינמיקה שלה, העוצמה שלה כל כך חזקה, מושכת ומממגנטת שכמעט ואנו רוצים לנגוע בה.

את התשובה לשאלה מדוע אנו כל כך נמשכים לאש, הצלחתי למצוא בתהליך ה-Proving (ראו קישור למאמר "חוט הגורל") אותו ערך הומיאופת בשם אייזינג נואל Eising Nual.

החשיפה לאש דרך מתן תהליך התרופה ההומיאופתית כחלק מתהליך ה-proving של התרופה, יוצרת סדרה של סימפטומים המציגים קיצוניות חריגה. האש מייצרת סימפטומים המציגים שני קצוות: את השאול והשטן ואת השמימיות והאלוהות.

מצד אחד אלו אשר לקחו את התרופה ההומיאופתית החלו לדווח על הופעת חלומות לא מוכרים העוסקים במוות, ארונות קבורה, ערפדים וחתולים.
מצד שני דווחו חלומות על דגי זהב, מקורות מים, חלומות על משמעות החיים, וחדי-קרן.

אנשים לאחר תהליך נטילת התרופה החלו להימשך לצבע שחור ואדום, מצד אחד ומצד שני לצבע לבן. הם דיווחו על רצון להיות נדיבים ואוהבים ויחד עם זאת על נטייה לאכזריות ובמיוחד לבעלי חיים.

הם פיתחו דילוזיות: שהם רדופים על-ידי השטן ונמצאים בגיהינום. מצד שני הם הרגישו טהורים, מוקפים באור לבן, שהם נמצאים במשימה שמימית. הם פיתחו נטייה להיות רודפי צדק מצד אחד ושונאי אדם מצד שני.

מעניין במיוחד שברוב המקרים היו אלו אותם האנשים שדיווחו על שני קצוות סימפטומים אלו. הסימפטומים אמנם נראים בהתחלה לא קשורים, אבל דווקא הקיצוניות הזו לא מעידה על הפיצול הקיים ביסוד זה, כי אם על כך יסוד שמייצג ראשוניות, שממנה נוצר הפיצול.

סימבול האש אם כך, מכיל בתוכו את הטוב ואת הרע שבנו. הוא אכן שמימי מצד אחד ודמוני והרסני מצד שני. כוח או רעיון ראשוני זה, הוא נתון ואנו הם אלו שעושים עם הסימבול הזה מה שאנחנו רוצים. זהו כוח שפועל עלינו כפי שכל כוח יכול להשפיע עלינו ולשנות כל אחד מאתנו.

אנו מחפשים את הכוח הראשוני, את הגרעין המכיל את הכל, איתו נעשה כל מה שנרצה. אנו נמשכים לאין סוף הקיים בסימבול האש, וזו הסיבה שאנחנו רוצים כל כך להושיט יד למדורה או למקור אש - אנו רוצים לנגוע באלוהות, במקור ולהיות אחד עמו.

אם כך, אין ספק כי האש מייצגת ראשוניות. את הדבר ממנו הכל נובע: הטוב והרע. אבל מהי אותה הראשוניות. מה היא מסמלת והיכן היא נמצאת? התחלתי את החיפוש במקורות וחיפשתי את אותה האש הרוחנית השוכנת בנו, או אם תרצו – את האש האלוהית.

בתפיסה הקבלית האש היא סמל לחיבור בין רוחניות לחומריות, נקודת מפגש בין חומר לחול. המקום הראשון שבו מופיעה המילה "אש" בתנ"ך הוא בברית בין הבתרים, בה אלוהים מתגלה לאברהם ב"תנור עשן ולפיד אש" (בראשית טו, יז). הבתרים הם דברי חול, וכאשר אלוהים מתגלה ביניהם, הגילוי נעשה באמצעות האש.

זו אמנם הפעם הראשונה שמוזכרת המילה "אש" בתנ"ך, אולם נפגוש בנטייה של המילה אש עוד הרבה קודם – בסיפור בריאת האדם. בבראשית ב, כב-כג כתוב: "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת".

מכאן אנו לומדים כי בכינוי "איש" או "אישה" קיימת המילה "אש". אבל זה לא מספיק. בכינוי זה אמנם קיימת המילה "אש", אבל בתוכה נמצא את השכינה (האותיות "י" ו-"ה"). ללא שכינה זו - אנו רק אש.

גם רש"י כותב כי האש בשם האדם מבטאת את נקודת החיבור בין שני העולמות השונים הזוכים לחיבור המושלם, ושכינה (האותיות "י" ו-"ה") ביניהם. הוא מוסיף וכותב כי אם נסיר את אותיות השכינה אז נשארת רק אש מסוג חרון, וכשזה קורה – שה' ישמרנו... (המשך הציטוט).

בספר ויקרא מצווה אלוהים כי "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה!" (ויקרא ו, ו). גם כאן אנו פוגשים בסימבול האש אשר מבטא את הקשר בין שני העולמות השונים. והפעם הדרישה היא לחבר בין שמים לארץ, הרוח והחומר באופן תמידי.
לסיום, השבת עצמה. לפי דברי חז"ל, השבת עצמה הנה אש. הדלקת הנרות בערב שישי מייצגת את הקדושה היורדת אל העולם ובמוצאי השבת אנו מדליקים שוב את האש ואומרים: "המבדיל בין קודש לחול". במעשה זה אנו "מחזירים" את האש לשאר ימי החול אשר אינם מקודשים. אחת הגישות בגללן הדת אוסרת את הדלקת האש בשבת היא שאסור שהאש תפגוש את הקודש. השבת היא שמימית ואם נדליק בה אש היא תהפוך ל" אש" מסוג חרון.

האש, אם כן, היא נקודת החיבור בין הרוח לחומר. היא זו היוצרת יש מאין. ממנה הכל מתחיל ושם גם הכל יסתיים. האש היא הרצון, הכישוף, החוליה החסרה ביצירת היש מאין. קראולי בספרו "Magic In Theory And Practice ", מבסס את תורת ה-"Magic" שלו על 28 אקסיומות, כשהראשונה מהן אומרת: כל דבר שיש בו כוונה או רצון הוא כישוף. הכוונה היא שכל דבר בחיינו מתחיל בדרך שלא ניתן להבין. קיימת חוליה חסרה שממנה הכל נוצר. ניתן כמובן להסביר את התהליכים הנוצרים, אולם לא ניתן להבין מדוע זה התחיל. מה יוצר את הכל בחיינו: מה גרם לזוג חברים להידלק אחד על השני לאחר 5 שנות ידידות ומדוע זה לא היה קודם, מה גורם ליזם לבנות קניון ומה גורם לאדם לעזוב את מקום העבודה דווקא לאחר 10 שנים ולא קודם או לאחר מכן. לאותו דבר קסום אני קורא האש הפנימית, או אם תרצו – הרצון. זוהי החוליה החסרה היוצרת יש מאין, זו האש.

הרצון הוא מנגנון עצמאי הנמצא בכל אחד מאתנו, שמושך ומרכז אל המרחב שלנו את שדות האנרגיה הנמצאים ביקום. היקום כשלעצמו, דרך אגב, הנו פסיבי. כל תפקידו הוא לשלוח את אותן אין ספור אנרגיות למרחבי ומימדי הקיום ותו לא. הרצון, הוא היחידה הפועמת בלב היקום והוא הבחירה החופשית עליה מדובר כה רבות. הוא זה העושה שימוש באנרגיות השונות ומנתב אותם כפי שאנו רוצים. היקום אינו מתערב ואנו הם אלו העושים את העבודה לטוב או לרע.

הרצון אוסף באופן אקטיבי את שדות האנרגיה הנמצאים ביקום ועל ידי העברתם למימד הקיום שלנו, נוצרת ההוויה שלנו, האנרגטית, הרוחנית, הנפשית ולבסוף, גם הפיזית. ריכוז אנרגיות זה יוצר את גרעין החיים ובלעדיו לא נוכל להתקיים. כך, כשאנו נלך לעולמנו, לא יהיה יותר כוח שיתפוס את שדות האנרגיה האלו וירכז אותם בנקודה אחת, והם יפוגו לכל עבר.

אם תרצו, ניתן לדמות את הרצון לאיבר היושב באזור החזה/בטן (אצל נשים יותר זה נוטה לעלות למעלה) המושך את הדברים אותם אנו צריכים בחיינו אל תוך הקיום שלנו. מצד שני, הוא האיבר השומר על אחידות הקיום שלנו וניתן לחוש בו היטב כאשר אנו נעמוד במצבי חירום או סכנה המתקרבת אלינו, אז נרגיש את הדגדוג בבטן/בחזה – זהו הרצון המנסה לשמור על האחדות שלנו.


בקלפי הריידר לא נפגוש באש הבוערת פיזית, פרט לקלף המגדל בו האש היא אות אזהרה לעתיד לבוא בעקבות שימוש לא נכון בה. המגדל מתמוטט כיוון שבמקום לתת לאש להאיר את דרכינו רתמנו את כוחה אלינו וחיינו בתחושת אשליה כאילו שאנו נצחיים ובלתי מנוצחים. כוחה הרב של האש סנוור אותנו ואנו דימינו את עצמנו מחזיקים בכוח שלא היה שלנו ובסופו של דבר הזנחנו את היסודות והכל התמוטט. תוצאת ההתמוטטות הזו באה לידי ביטוי באש המכלה את הכל.
למרות שלא נפגוש בקלפי הריידר את האש הפיזית, הסמל והרעיון שלה מופיע בהרבה קלפים: הקוסם, אס המטות ועוד. היא אמנם לא שם פיזית, אולם היא שם במלוא עצמתה וממתינה לשואל שייעשה בה כרצונה. השואל אשר מחזיק בסימבול זה צריך להיות חכם ונבון כיוון שהאש יכולה לסנוור ולזרז את התהליכים שיגרמו לו ליפול מצד אחד ומצד שני היא יכולה לעזור לו הבנות ולממש את רצונותיו.

מנדלבוים שגיא עוסק בהומיאופתיה קלאסית, בעל ניסיון של 12 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ.