ארבע אמיתות נאצלות

מהו בודהיזם. האם הוא דת? פסיכולוגיה? תורה חברתית? לא זה ולא זה ולא זה. גם זה וגם זה וגם זה. הרבה מכירים את המילה "בודהיזם", אך מעטים יודעים כי משמעות המילה בודהא היא "זה שהתעורר". כלומר, בודהא הוא אדם שמסוגל להיות ער למגוון של מצבים ולהיערכות מסוימת של המציאות, שאדם שאינו בודהא אינו ער להם. הסבר ראשון למשמעותה של ע?רו?ת זו אנו מוצאים בדרשה הראשונה של הבודהא, אותה נשא לאחר שהגיע להארה.

הדרשה הראשונה של הבודהא נקראת בסנסקריט "ד?ה?ר?מ?ה-צ?'ק?ר?ה-פ??או?ואט?נ?ה" או בעברית "הנעת גלגל האמת". בדרשה זו התחיל הבודהא לגולל בפני קהל מאזיניו את עיקרי התובנה שנחה עליו במדיטציה, כשישב תחת העץ בבודגאיה, תורה לה שהוא קרא מ?ד?י?אמ?ק?ה-פ??ת??ה?א - דרך האמצע. הדרשה מהווה עד היום את הבסיס המשותף כמעט לכל הזרמים הבודהיסטיים.

השם דרך האמצע יכול לסייע בידינו להבין את מצב העניינים בהודו של אותה התקופה. כשאדם היה צריך לבחור את דרך חייו, עמדו בפניו שתי אפשרויות עיקריות: האפשרות הראשונה, שבה בחרו רוב האנשים, היתה לחיות בתוך החברה, להקים משפחה ולהיות בעל בית. האפשרות השנייה היתה לפרוש מהחברה, לצאת ליער ולהתאמן בתורות ובטכניקות היוגיות, שהיו כרוכות בסיגופים מסיגופים שונים.

אדם שבחר להיות בעל בית קיבל על עצמו את הסמכות הבלתי מעורערת של הו?ודו?ת - ההמנונים הקדושים והטקסים המורכבים של הדת הו?וד?ית - ואת השייכות למעמד אליו הוא נולד: כוהן דת, לוחם, סוחר או בעל מלאכה או עבד. ההשתייכות לכל אחד מהמעמדות הללו היתה כרוכה בכללי התנהגות, בנורמות חברתיות ובנורמות פולחניות שונות, וכל המעמדות התאפיינו בהעדר כמעט מוחלט של מו?ב??יל?יו?ת חברתית. כלומר: על פי האידיאל של אותה התקופה זה שנולד כוהן דת ימות כוהן דת, וזה שנולד עבד ימות עבד. המוביליות החברתית היחידה היא זו שלאחר המוות, שהיתה כרוכה בחוק הק?אר?מ?ה, החוק שעל פיו מעשיו של אדם בחייו הנוכחיים קובעים את אופייה ואיכותה של הלידה הבאה שלו, ובס?מ?ס?אר?ה, המעגל הבלתי פוסק של המוות והלידה מחדש. לפי חוק הקארמה, מי שממלא את ייעודו ואת חובתו כבן המעמד שאליו הוא נולד, יזכה להיוולד בגלגול הבא למצב קיומי טוב יותר ועשוי לזכות להיוולד למעמד חברתי גבוה יותר.

האפשרות האחרת, כאמור, היתה היציאה אל היער והעיסוק בסיגופים יו?ג?י?ים. אדם שבחר בדרך זו נקרא ס?נ?י?אס?ה או פ??רו?ש-סגפן. הפרוש-הסגפן היה על פי רוב אדם שנטש את חיי החברה ואת התלות בממסד הדתי. הוא חי את חייו בנדודים ובפרישות בשולי הכפרים והערים או במערות מבודדות בהרים. הפרוש-הסגפן היה מקדיש את מירב ומיטב זמנו לאימון קיצוני במדיטציה, לטקסים שהיו כרוכים בייסורים פיסיים ומנטליים קשים מנשוא, לצריכת סמים ולפיתוח כוחות-על מיסטיים - מנטליים ופיסיים - כמו ראיית הנולד, עמידה בעינויים עצמיים קשים ויכולות אקסטטיות קיצוניות אחרות. בעזרת פרקטיקות סגפניות אלה, ביקש הפרוש-הסגפן לנתק את התלות שלו בעולם החומר ולהתעלות לדרגה רוחנית שבה יהיה חופשי מכבלי העולם הזה.

אם כן הדרך שהציע הבודהא - דרך האמצע - עוברת בין שני קטבים: עולמו של בעל הבית ועולמו של הפרוש-הסגפן. אך למעשה היא לא זה ולא זה. גם זה וגם זה. הבודהא, שחווה את פסגת שני העולמות – כנסיך שנהנה מכל עינוגי העולם הזה, העולם החיצוני והחומרי, וכסגפן שהגיע לרמות הפנימיות והרוחניות הגבוהות ביותר – הבין שהדרך לשחרור מכל סבל קיומי לא נמצאת באף אחד משני הקטבים כשלעצמו. הוא הבין שהפתרון לסבל לא מגיע מעיסוק קיצוני בפ??נ?ים ולא מגיע מעיסוק קיצוני בחוץ. הוא הבין שכל אחת מהדרכים הללו, כל אחת בדרכה שלה, היא חלקית ובלתי מספקת, ושבסופו של דבר התוצאה של כל אחת משתי הדרכים אחת היא סבל. והרי הסבל הוא המחלה שעבורה חיפש הבודהא תרופה. לשיטתו של הבודהא, כל אחת משתי הדרכים - רוחניות היתר וחומרנות היתר - מביאה היבטים מסוימים בחייו של האדם למיצוי שנראה על פניו כטוטאלי, אך למעשה מתעלם לחלוטין מהיבטים אחרים של הקיום. הוא הבין שכל אחת מהדרכים הללו מבטלת בבוז את הדרך האחרת, אבל אף אחת מהן אינה פותרת את בעיית הסבל.

בדרשה הראשונה על הנעת גלגל הדהארמה, הציג הבודהא את ארבע האמיתות הנאצלות, שהן דרכו של הבודהא לפתרון בעיית הסבל. האמת הנאצלה הראשונה מציגה את בעיית הסבל; האמת הנאצלה השנייה מציגה את הסיבות לסבל; האמת הנאצלה השלישית דנה באפשרות לפתרון בעיית הסבל; האמת הנאצלה הרביעית מציגה את הדרך לפתרון הסבל.

דרך האמצע, אם כן, היא למעשה דרך חיים שמהווה אלטרנטיבה לחיים שמהולים בסבל קיומי מכל סוג שהוא. דרך זו אינה מכפיפה את עצמה לממסד דתי כלשהו ואינה מקבלת את מרותם של כתבים או של אוטוריטות דתיות וחברתיות. עם זאת, אין היא מפנה עורף לעולם החומר ואינה עוברת בדרך הסיגופים. זוהי דרך שבה אחריותו האישית של האדם עומדת במרכז, אך אינה מנתקת אותו מהעולם הסובב אותו. ואולם חשוב להבין שדרך האמצע אינה מהווה פשרה בין דרכו של בעל הבית לבין דרכו של הפרוש הסגפן. מבחינתו של הבודהא, שאלות שמהותן בחירה כלל אינן רלוונטיות. דרך האמצע פשוט שונה באופן מהותי ובסיסי משתי הדרכים האלטרנטיביות לה.

באותה דרשה ראשונה מסביר הבודהא את דרך האמצע ומפרט שמונה היבטים של הוויה הנדרשים מאדם, אם ברצונו להגיע לשחרור מהסבל, לראייה נכונה של המציאות כפי שהיא, לשלווה, לתובנה ולהארה. פירוט זה נקרא הדרך כפולת השמונה: "ומהי אותה דרך האמצע...? אין היא אלא הדרך כפולת השמונה, כלומר השקפה נכונה, מחשבה נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון."

הדרך כפולת השמונה אינה דרך מדורגת, שבה העיקרון הראשון מוביל לשני, השני לשלישי וכן הלאה, אלא דרך שבה אנו נקראים לטפח כל אחד ואחד משמונת ההיבטים הללו של אישיותנו, על בסיס ההבנה שכל אחד מההיבטים השונים מזין בו-זמנית את כל שאר ההיבטים. כלומר: אם נטפח, למשל, את הריכוז הנכון, נאפשר את צמיחתו של הדיבור הנכון ולהפך. היא גם לא דרך שעניינה במצוות 'עשה' ו'לא תעשה', כנהוג במקומותינו. אבל איך נדע מה נכון?

לא במקרה המלה שנבחרה לתאר את כל המרכיבים של הדרך כפולת השמונה היא המלה 'נכון'. בתרגום מקיף יותר של המלה המקורית מהפ??אל?י - שפת המקור שבה נכתבו הכתבים הבודהיסטיים הראשונים – המלה "נכון" משמעותה היא גם "שלם" או "מושלם". אם כן, כשהבודהא מכוון אותנו לדיבור הנכון, למשל, הוא מטיל את כל האחריות שכרוכה בדיבור הנכון עלינו, המדברים. אף שיש פירוטים והסברים לדרך הדיבור הנכון, מלאכת הגילוי של הדיבור הנכון מוטלת בעיקר על האדם המדבר עצמו. לא מדובר כאן במערכת חוקים שמעודדת מלים מסוימות ואוסרת את הגייתן של מלים אחרות, אלא בעיקרון כללי יותר, שדורש מאיתנו להיות שלמים עם האופן שבו אנחנו מדברים ולהיות נכונים לכול.