כשמינוס ופלוס נפגשים

לדברי המקובלים הדבר היחידי שנברא הוא הרצון ליהנות, אך החיים מוכיחים כי כאשר אנו מנסים למלא את הרצון ליהנות, בתענוג ובצורה ישירה, איננו מצליחים בכך. אף על פי שבכל רגע ורגע אנו בודקים כיצד נוכל למלא את עצמנו; ממה אפשר עוד ליהנות, ומה כדאי לנו לעשות - לעולם איננו מלאים באמת. דומה כי גם אם היו בידינו אלף שנים נוספות לתור אחר תענוגים, היינו מגלים כי עדיין נותרנו ריקניים.

הקבלה מסבירה, כי יש רגע אחד בלבד שבו אנו חשים תענוג - רגע המפגש בין רצוננו (הצורך) לבין התענוג שאליו השתוקקנו (המילוי של אותו צורך). ברגע שלאחר מכן, בעת שהתענוג ממלא את הרצון, הוא גם מנטרל את הרצון. הדבר קורה משום שהרצון והתענוג הפוכים זה מזה, כמו פלוס ומינוס. תהליך דומה מתרחש בעת מגע ישיר בין מטען חשמלי חיובי ושלילי המביא לק?צ?ר. בכל פעם שרוצה האדם ליהנות, ונראה כאילו התענוג מתקרב ועומד למלאו – התענוג מנטרל את הרצון והאדם מוצא עצמו שוב ריק וחסר אונים. אך בין לבין התרחש כאן דבר נוסף - רצונו של האדם הוכפל. בפגישה בין הגורמים המנוגדים, הרצון והתענוג, נבנה באדם רצון חדש, הכפול מן הרצון הקודם שהיה בו. משמעות הדברים היא, כי מי שהשיג מאה ישתוקק למאתיים, ומי שהגיע למאתיים ישתוקק לארבע מאות. אם כן, כל פגישה ישירה בין רצון לתענוג מביאה לתוצאה כפולה: האחת - נטרול הרצון המביא להרגשת ריקנות. השנייה - הכפלת עוצמת הרצון. מכאן עולה כי הרצון ליהנות, המכונה על ידי המקובלים "הרצון לקבל הנאה ותענוג", אינו מהווה כלי מתאים לקבלת תענוג כלל וכלל.

זו המסקנה שאליה האנושות צריכה להגיע לאחר אלפי שנות חיפוש וניסיונות. אנו רוצים מאוד למלא את הרצון ליהנות, אך איננו מסוגלים לעשות זאת. אנו מחפשים ללא הרף. חדשות לבקרים אנו ממציאים אמצעים חדשים; אופנה, טיולים, ספורט ותרבות פנאי; ולו רק כדי לטעום פיסת תענוג קטנה. אולם בסופו של דבר, אנו נותרים ריקניים ורצים ותרים שוב ושוב אחר תענוגים חדשים. כיום הגענו לתקופה שבה מתגלה הרצון לקבל (האגו) במלואו, באופן הגורם לנו להתייאש מהאפשרות שאי פעם נוכל למלאו. התחושה כי הרצון ליהנות, כלומר האגו שלנו, מחייב אותנו לרדוף אחר אפשרויות ליהנות מן החיים, אך אינו מאפשר לנו ליהנות באמת - מביאה אותנו למסקנה כי האגו הוא מקור הרע בחיינו, ואנו מתחילים לתהות כיצד נוכל להגיע לטוב.

כאמור הניגודיות בין הרצון לתענוג היא מקור הבעיה. אם היה ניתן להקנות לרצון ליהנות צורה הדומה לצורתו של התענוג כך שלא יהיו מנוגדים זה לזה, התענוג לא היה מנטרל את הרצון. התענוג היה נשאר בהרגשת האדם לנצח והבעיה הייתה נפתרת. הקבלה הינה שיטה המלמדת כיצד לעשות זאת, כיצד לקבל נכון, ומכאן שמה - "חכמת הקבלה".

אם הגדרנו את התענוג כפלוס ואת הרצון לתענוג כמינוס, הרי שמגע ישיר ביניהם גורם לנטרול הרצון. האמצעי לביטול המגע הישיר בין התענוג למילוי, בין הפלוס למינוס, נקרא בקבלה "כוונה". כוונה לקבל תענוג לא עבור מילוי הרצון שלי, כי אם עבור מילוי הרצון של מישהו אחר, מבטלת את ההפכיות בין התענוג ובין הרצון שלי, מפני שבדרך זו קבלת התענוג נחשבת לנתינה. אם אדאג למישהו, אזי כל מה שאקבל יהיה לטובתו. כאשר הוא ייהנה - אני איהנה. כמה שהוא ייהנה יותר, כך גם אני, ספּק התענוג, איהנה עוד יותר. בעולם שלנו מערכת היחסים בין אם לבנה הינה דוגמא מובהקת לכך. האם מקבלת תענוגות ממקורות שונים ומעבירה אותם לבנה. כל דבר ודבר שהיא מעבירה לו, גורם לה הנאה. ככל שבנה נהנה יותר מן הדבר, הנאתה גוברת. כך נהנית האם מחיו?ת בלתי מוגבלת, ואינה מסוגלת להתנתק מכך. יתר על כן היא מרגישה צורך בלתי מוגבל להטיב עם בנה וככל שהוא נהנה יותר כך גם היא.

דבר לא חסר לאדם מלבד רכישת אהבה ליתר האנשים בעולם. במידה שירכוש אהבה שכזו, יחל להרגיש כיצד הוא מקבל מן הכוח העליון שפע, בהתאם ליכולתו להעביר אותו לאחרים. מסיבה זו אמר ר' עקיבא כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. שכן, אהבת הזולת הינה התנאי לקבלת השפע העליון, המכונה "תורה". אדם הרוכש אהבה שכזו, מקבל מן הבורא כל טוב ושפע, אותו הוא מעביר לאחרים דהיינו לכל יתר הנשמות. אם כן, זהו תהליך מעגלי ובו מספר משתתפים:

א. מקור התענוג - הבורא.
ב. אני - המקבל ממנו תענוג על מנת למסורו ליתר הנשמות.
ג. הנשמות האחרות. תהליך שכזה יכול לעבוד ללא הרף. הבורא מתגלה עבורי בתוך הנשמות האחרות, המפתח לחיים טובים טמון ברכישת אהבה לאחרים. לאחר שהאדם רוכש אהבה שכזו, הוא מבין כי האגו אינו רע כלל וכלל. נהפוך הוא. על ידי הרצון שלו ליהנות, הוא מקבל תענוגים מן הבורא, ומעביר אותם הלאה לאחרים. בדרכם של התענוגים לכיוון האחרים, הם עוברים דרכו. בזכות האהבה שרכש אליהם, הוא נהנה מכך שממלא את רצונותיהם, כיוון שאלה הפכו קרובים לו, לא פחות מרצונותיו שלו. ובכן הבה ונראה מה הרווחנו מכל העניין. לו יכולתי למלא את עצמי (וגם זאת בהנחה היפותטית בלבד, שהתענוג לא היה מנטרל את הרצון שלי) הרי שהייתי יכול לקבל תענוג. בזכות הימצאותן של מיליארדי נשמות נוספות בעולם מלבדי, ביכולתי להעביר אליהן שפע דרכי, וליהנות פי מיליארדי פעמים. מכיוון שחיברתי לעצמי את הרצונות שלהם, אני ממלא אותם כאילו היו רצונותיי, בדומה לאם הנהנית מהאכלת עשרת ילדיה. בדרך זו אני מרוויח פעמיים. ראשית, במקום להימצא חסר מילוי, ריקני ומיואש - רכשתי יכולת למלא את עצמי פי מיליארדים. שנית, מכיוון שהתחלתי להתייחס לנשמות האחרות כפי שמתייחס אליהן הבורא, אני עולה מדרגת מקבל השפע, לרכישת מעמד הבורא ואיחוד עימו.

אם אלו הם פני הדברים, הרי שנותרה בפנינו שאלה אחת בלבד - כיצד ניתן להגיע לאהבת הזולת. אהבת אם לילדיה הינה טבעית, ומשום כך היא אינה נתקלת בקשיים כלשהם - היא נותנת להם ונהנית מכך שהם נהנים. אך כיצד יוכל אדם לרכוש אהבה לזולת?! רצון האדם הוא אגואיסטי, ומשום כך הוא אינו מבין דבר מלבד אהבת עצמו ומילוי עצמו. אף הייאוש הגובר המורגש בימינו מן האפשרות למילוי כלשהו, עדיין אינו דוחף את האדם לשער כי קיימת דרך אחרת. על ידי לימוד חכמת הקבלה האדם יכול האדם למשוך על עצמו כוח מיוחד הנקרא "המאור המחזיר למוטב". יחודו של הכוח הזה בכך שהוא מסוגל להפוך את רצון האדם - מרצון ליהנות לעצמו, אל רצון ליהנות ממילוי הזולת. זהו הדבר היחיד שהאדם זקוק לו. לאחר שהמאור המגיע מן הבורא החזיר את רצון האדם "למוטב", דהיינו מאהבת עצמו לאהבת הזולת, האדם מסוגל לקבל מילוי מהבורא. במצב זה זוכה האדם לגילוי השפע האלוהי. במילוי זה הוא ממלא עתה את רצונות האחרים שהפכו לרצונותיו שלו ממש. אהבתו לאחרים סיפחה אליו את רצונותיהם עד שהפכו קרובים לו. הוא מרגיש את הנשמות האחרות כאת נשמתו שלו. בכך הגדיל האדם את ה"כלי" שלו פי מיליארדי פעמים. עתה הוא יכול למלא אותו, ליהנות בו, ובזכותו להידמות לבורא: שכן לשניהם רצון דומה - להיטיב לנשמות.

במצב זה מגלה האדם כי הבורא עצמו אינו יכול לתת את התענוג בצורה ישירה, וכי הוא נזקק לאדם "שיסייע" בידו. במלאו את פקודת הבורא ואת משימתו הוא הופך לשותף שלו, והם נעשים כחברים שווים.