אטלנטיס - חלום או מציאות

מאז שאפלטון תיאר בכתביו את יבשת אטלנטיס ששקעה, העסיק הנושא את דמיון האדם וגרם לוויכוחים עד לאין ספור. בתחילה מזכיר אפלטון את סיפור אטלנטיס בטימואס, אשר נכתב במאה החמישית לפנה"ס. הוא מתאר שיחה בין כוהן מסוים וסולון, מחוקק ואיש הרשות שחי במאה השביעית לפנה"ס, בה מציג הכוהן את אטלנטיס כאי הגדול יותר מאסיה הקטנה ומלוב גם יחד, שנמצא מעבר למיצרי גיברלטר. הוא מספר שהיתה זו ממלכה רבת עוצמה שהתקיימה בשנת 638 לפנה"ס (כ-9000 שנה לפני הולדתו של סולון). גייסותיה הנועזים פלשו ושלטו בכל הארצות אשר היו לחופי המזרח התיכון ורק האתונאים עצמם הם אשר עמדו בעוז בפני הפולשים. לבסוף, בשל רשעות תושביה, רעידות אדמה ומשברי הים, שקעה יבשת זו. בסיפור המשך, הנמצא בחיבור קריטיאס, הוא מספר את ההיסטוריה של החברה האוטופית של אותה תקופה.

פליניוס הרומאי, מחבר ההיסטוריה הנטורלית, שחי במאה הראשונה לספירה, מתייחס גם כן לאטלנטיס, ובהמשך ציינו אנשי גיאוגרפיה ערביים קדומים את אטלנטיס על מפת העולם. סופרי ימי הביניים קיבלו אותה כעובדה קיימת מבחינה היסטורית, כאשר אמונותיהם נשענו על עובדות מן המסורות של איים מן המזרח. ב-1627 כתב פרנסיס בייקון את האלגוריה האוטופית שלו "אטלנטיס החדשה", בה הוא מתייחס לאספקט המדעי של אטלנטיס. רבים חיפשו אחר מקום אפשרי למקמה, זיהו אותה למשל עם אמריקה, ארצות סקנדינביה, האיים הקנריים, אבל על פי רוב היא שויכה לצפון האוקיינוס האטלנטי.

עובדות ארכיאולוגיות אינן קיימות למעשה. רוב מחקר התרבות על אטלנטיס נשען למעשה על מיתוסים ופולקלור של עמים שונים, כמו למשל אגדות של שבטים אינדיאנים הטוענים שמוצאם הינו בעצם מהמזרח, והשבטים הקלטיים של ספרד והבסקים הטוענים שמולדתם בים המערבי. גם הגאליים המקוריים של צרפת, בעיקר אלו של החוף המערבי, טוענים שאבותיהם הגיעו ממרכז הים המערבי.

השורש אטלנטיס חוזר ומופיע במספר רב של שמות, כמו האוקיינוס האטלנטי, אטלנטואידי על שם שבטים בשם זה והרי האטלס - על שם הענק המיתולוגי היווני אטלס. השם אטלנטיס פירושו ביוונית "בתו של אטלס".

מבחינה סיסמוגרפית קרקעית האוקיינוס האטלנטי היא בלתי יציבה. בקרקע הים קיים רכס הרים תת-קרקעיים, אשר נמשך מברזיל הצפנית ועד לאיסלנד בצפון. ב- 1940 ניבא אדגר קייסי שבסביבות סוף שנות ה-60 יתחילו להתרומם איים מן האי המרכזי פוסידה. ואכן הופיעו ליד בימיני מבנים תת-קרקעיים המזכירים חומה ענקית, שצולמו על ידי שני טייסים.

אפלטון הוא בעצם זה שהטביע את מסורת אטלנטיס, והוא חוזר וטוען שדבריו הם עובדה ולא אגדה. בראשונה נזכרת אטלנטיס בדיאלוג על שם טימאוס, שם מדבר קריטיאס עם החכם סוקרטס, המציע לו להאזין לסיפורו של סולון, אחד מחכמי יוון, על פעליהם המופלאים של העם האתונאי העתיק. קריטיאס סיפר שבקצה הדלתה המצרית, במקום בו הנילוס מתפצל, ישנה עיר מחוז גדולה בשם סאיס ולהם אלה בשם נאית, בעלת דמיון רב לאתונה, שתושביה מאד אוהבים את האתונאים. סולון הגיע אליהם והתקבל בכבוד גדול על ידי בני העם והכוהנים וכשהם התווכחו על ימים עתיקים השיבו להם הכוהנים שלא הוא ולא יווני אחר יודע את קורותם של אותם ימים עתיקים מופלאים ואז אמר לו אחד הכוהנים:

"או סולון, סולון, אתם היוונים אינכם אלא ילדים... היו בעבר ותהיינה בעתיד הישמדויות רבות של המין האנושי הנגרמות בשל סיבות רבות, וכאשר למשל האלים מטהרים את העולם בשיטפון מים נפגעים דווקא אלו שהם יושבי המישורים".

הכוהן המשיך וטען שבמסורת היוונית יש מידע רק על מבול אחד, למרות שבפועל היו כמה וכמה מבולים, ושבארץ יוון ישב אי הפעם הגזע הכי טוב ואציל שאי פעם היה קיים. וזה היה לפני המבול האחרון, אז הייתה אתונה בשיא תפארתה. היא היתה ידועה במיוחד בסדרי החוק והמשפט שלה. האלה אתנה ייסדה את אתונה כ-1000 שנה לפני שייסדה את סאיס.ההיסטוריה הנהדרת של אתונה רשומה דווקא בהיסטוריה של סאיס, המשיך הכוהן ואמר לסולון, אבל הגדול מכולם הוא אותו מעשה הגבורה עליו הוא מספר בהמשך.

צבא עצום ורב התקיף את אירופה ואת כל אסיה, ורק העיר אתונה הצליחה לעמוד בפניו. הוא בא באוניות מכיוון האוקיינוס האטלנטי, כאשר הוא בא מעבר למייצרי גיברלטר, שם שכן האי אטלנטיס שם היתה אימפריה אדירה ונהדרת. רק אתונה עמדה לבד במערכה והכניעה את הפושעים. אבל לאחר מכן התחוללו רעידות אדמה איומות ושטפונות עזים ותוך יממה שקעו כל הלוחמים האתונאים לתוך האדמה, וגם האי אטלנטיס עצמו נעלם כלא היה וטבע מתחת לפני הים, ולכן עד היום לא ניתן לעבור את הים בחלקים אלו ולחצותו שכן יש שם כמות אדירה של בוץ רדוד בדרך, והדבר נגרם בשל שקיעת האי.

בזה נפסק דיאלוג זה מאחר והם עבור לשמוע את דברי טימאוס אשדר דן בטבע האלים ורק לאחר מכן הם שבים לקריטיאס המתאר את אותה יבשת מופלאה, אטלנטיס.

אותו כוהן ממשיך ומספר שבהיותו ילד, קרא את הכתבים של אבי סבו ולמד אותם בקפידה. מסופר בתחילה על התנחלות האלים אשר חילקו את הארץ בינם לבין עצמם, הקימו מקדשים והנהיגו העלאת קורבנות. את אטלנטיס קיבל פוסידון אל הים והוא הוליד ילדים מנערה יתומה מהוריה בשם קליטו, והוא הושיב אותם באותו אי אטלנטיס תוך כך שהוא מחלק אותו לחלקים נפרדים.

קליטו התגוררה על מישור הר באמצע האי, ופוסידון אשר התאהב בה ותינה עימה אהבים, לקח ויצר מעגל של מים סביב לאי זה והפך אותו לאי פנימי. והוא המשיך ויצר רצועות של ים ויבשה המקיפות בזו אחר זו, שתי רצועות יבשה, ושלוש רצועות ים. הוא בנה אותם כך שלא יוכלו לחדור אל מרכז האי, כי לא שמעו אז על ספינות וספנות, וכדי שהוא יוכל להגיע הוא בנה מעברים מימיים תת-קרקעיים. שני מעיינות מלאכותיים נבעו מתחת לאדמה, האחד חמים והאחד קרים., וזה מה שהפרה את כל האי בכמות פירות הרבה למעלה מן הממוצע.

הוא גידל 5 זוגות של ילדים זכרים, ואחר כך חילק את האי ל-10 חלקים, כאשר לכל אחד מהם נתן חלק למלוך. על כולם הוא המליך את האח הבכור אותו קרא אטלס. משפחתו של אטלס הייתה החזקה והענפה ביותר, והם הצליחו לספק את כל צורכי עצמם וצרכי האי כולו.

הם חפרו מן האדמה את כל המתכות היקרות האפשריות, כולל מתכת יקרה, דומה לזהב, שאינה מוכרת היום, המכונה אוריכלקוס - "נחושת ההר". בהמשך ממשיך אפלטון ומתאר בעלי חיים, אגמים, נהרות ויערות, מזון בשפע לכל האדם ולכל החי, צמחי בושם שהדיפו ריח. ופירות מתורבתים וירקות המזכירים את הנוסח של ימינו.

במשך הזמן הוקמו גשרים, במרכז האי במקום הארמון המלכותי הישן הוקם ארמון חדש - בניין שסינוור את עין רואיו בגודלו וביופיו. את פתח הים הרחיבו לנמל לספינות גדולות. מסביב לרצועות האדמה הם בנו חומות עם צריחים מאבן לבנה, שחורה ואדומה. החומה השלישית זהרה בברק האדום של האוריכקלוס. הארמונות אשר בתוך המצודה המרכזית תוכננו בצורה הבאה:
במרכז עמד מקדש, שמוקדש לקליטו ופוסידון. הכניסה אליו נאסרה והוא נותר סגור ומוקף בחומת זהב. שם נולדו עשרת הנסיכים ולשם הביאו כל שנה את פירות הארץ והעלו קורבנות.

בנוסף עמד מקדש של פסידון עצמו, שכוסה בכסף ואילו החודים שלו כוסו בזהב. בפנים היו הקירות מכוסים באוריכלקוס והתקרה בשנהב. בתוך המקדש היו פסלי זהב. היה שם האל עצמו עומד במרכבה עם ששה סוסים, שגודלו היה כה רב עד אשר ראשו נגע בתקרה. מחוץ למקדש הוצבו הפסלים של עשרת המלכים ושל כל נשותיהם.

אפלטון ממשיך ומתאר את מערכת המים. מזרקות של מים קרים וחמים, ברכות שחלקן שימשו כאמבטיות חמות מקורות לחורף, ברכות של אנשים פרטיים, בריכות לבהמות ולצאן, אמות מים שעברו לרוחב רצועות האדמה. אפלטון ממשיך ומדגיש את האלמנט הספורטיבי. גנים, מקומות אימונים ומסלולים למירוצי סוסים.

מבחינת מבנה, הרי שהיו שם שלושה נמלים וחומה חיצונית אשר קצותיה בקצה התעלה היוצאת אל הים. התעלה החיצונית והנמל הגדול מכולם היו עמוסים כלי שיט וסוחרים שהגיעו מכל קצות העולם. הארץ הייתה גבוהה ותלולה בקרבת הים, אבל סמוך לעיר הבירה פוסידונה, היה מישור עצום שהקיף אותה. האי היה מוגף מצד צפון ומצד דרום פתוח יותר לים. בהרים היו כפרים נפלאים. היו בהם כפרים מאוכלסים ועשירים רבים, נהרות, אגמים ושדות מרעה.

לכל מלך מעשרת המלכים הייתה אוטונומיה מלאה בתחומו. זכותו הייתה להעניש ואפילו להוציא להורג. כל מנהיג חייב היה לספק כך וכך, מכסה מסוימת של פרשים, לוחמים, מרכבות, ומושכי משוטים לקרב. חוקי הממלכה נחקקו מראש עוד על ידי פוסידון, אשר כתבם על עמוד אוריכלקוס אשר הוצב במרכז האי, בתוך מקדש פוסידון.

במקום זה התכנסו אנשים כל שנה ששית וחמישית ודנו ביניהם בענייני הציבור השונים, ודנו במיוחד בעבירות, תוך הקרבת קורבן שוורים, ותוך שבועה בדם שלא יעברו עוד את אותה עבירה. הם גם נשאו תפילה בהתאם לכך. לאחר סעודה ותפילה, כאשר ירדה החשיכה, והאש סביב העמוד כבתה, הם התעטפו בשמלות תכולות יפות להפליא, וביושבם בלילה על הרצפה, קרוב לאפר הקורבנות שעליהם נתנו את שבועתם, לאחר שכיבו את האש באיזור המקדש, הם קיבלו ונתנו את דיניהם. עם הפצע השחר הם כתבו את גזר הדין על טבלת זהב הם נתנו אותם למשמרת במקדש עם השמלות.

חוק אחד היה להם ככל בל יעבור, שהם לא ישאו נשק האחד כנגד השני, ושלכולם יבואו לעזרה עם עיר אחת תנסה להפיל את בית המלוכה. עליהם גם להתייעץ בצוותא בדבר מלחמה ושאר עניינים. את השליטה עליונה הם נתנו למשפחת אטלס, כאשר לא ניתן היה להמית את אחד הנסיכים אלא בהסכמת כולם.

מתוך מחשבות אלו, ובשל הטבע האלוהי שהמשיך להשתמר בהם כל התיאור עד כה רק העצים וזרח, אבל כשטבע זה החל להעלם, וגבר בהם הטבע האנושי, כי בסך הכל צאצאי אל היו כולם, הרי שהם איבדו את כבודם. אז אסף זאוס את כל האלים למקום מישכנו הקדוש ביותר שהיה ממוקם במרכז העולם, וכשאסף את כולם יחד נשא דברו ואמר...

וכאן נקטע הדיאלוג. אפלטון מעולם לא סיים דיאלוג זה, או שמא הוא אבד.