רבים וטובים לפניי דנו בפער שבין החיים במערב ומימוש הדרך היוגית. כמובן שהיוגה מתגמשת ומשתנה כל הזמן בכדי להתאים עצמה אלינו ולחיים של כאן ועכשיו, אך נשאלת השאלה האם יש מקום ליצור שינויים במסורת עתיקה של אלפי שנים. ואם יש, אז איך וכמה ועד איפה אפשר להרחיב את הגבולות?
ברשותכם אקח את הדוגמה מהמקום הקרוב והקשור אלינו, מהיהדות, שם יש הוראה מפורשת שלא ניתן לעשות שום שינוי בתורה. ההתפתחויות והשינויים באים מהפרשנות, בתורה שבעל פה. מצד שני, כדי ששפה תגדל, תתרחב ותתפתח, אנו זקוקים לשינויים שנוצרים בה. אך מי קובע מי יקבע שינויים אלו והאם תופעות כמו יוגה לאטיס, יוגה דאנס או פאוור יוגה הן התפתחות של היוגה או עיוות שלה. האם הם בעצם יוגה?
לפני זמן לא רב צפיתי בכתבת טלוויזיה על ביקראם יוגה בארצות הברית. ביקראם המציא שיטה בה מחממים חדר לארבעים מעלות חום ועושים בו אסנות. אנשים מזיעים את נשמתם, אבל יוצאים בתחושה "נקייה" מהשיעור, כאילו הורידו מעליהם את כל הקילוגרמים העודפים. בהודו הנקיונות של הגוף (הקריות) הם חלק גדול מהיוגה. חוקנים, שתיית מי מלח והחדרת חוטים לתעלות האף הם עניין של מה בכך. טכניקות הניקוי האלו הן יעילות מאוד, אך גם עוצמתיות וחזקות. צריך לדעת איך להשתמש בהן ולעשות זאת בתבונה. לא כל תלמיד מתחיל יכול לעשות זאת והמורה צריך להיות מוסמך בהוראה שכזו. דבר נוסף שחשוב לציין הוא מה קורה לאחר הנקיונות. אמנם בהודו אתה אפשר לשבת במדיטציה במשך ארבע שעות וכמובן שהנקיון הגופני יעזור לזה הנפשי, אך כאשר אנו מנקים את הגוף ואחר כך רצים לעבודה זה יוצר דיסוננס גדול ואף יכול לגרום נזק.
גם השימוש בנשימה הוא כוח עצום (כוח הפראנה- אנרגיית החיים). גם בו צריך לעשות שימוש זהיר במיוחד כשאתה גר בעיר מזוהמת. התעסקות בנשימה משפיעה על מערכת העצבים בגוף ויכולה לגרום לרגישויות גדולות. יש אנשים שהופכים עצבניים, היפר אקטיביים או פשוט נהיים מבואסים. המורה שלי הזהירה אותנו מ"למסטל" אנשים בשיעור מעודף חמצן. אמנם התודעה מתרוקנת ואנשים מרגישים טוב ורוצים לחזור לשיעור, אך זה יכול להיות ממש מסוכן ומזיק למי שלא עושה פראנימה בצורה יומיומית. אם לפנינו עומד יום ארוך צריך לנסות ולהתאים את האנרגיה שנוצרת בכדי שתעזור לנו ולא תבוא כנגדינו.
לזכך את התודעה
במקרים רבים הטעות הקלאסית שבפרשנות המערב, היא לצמצם את היוגה לאסנות (התנוחות) בלבד. זהו חוסר צדק משווע כלפי תורת היוגה. בתורת היוגה הקלאסית האסנות תופסות מקום די שולי בתוך הקונטקסט הרחב. את המקום המרכזי תופסת התודעה והדרכים לשחרורה והאסנות הן רק אחד מהשלבים בדרך. ביוגה סוטרה של פטנג'לי (ה"תורה" של היוגה) יש רק שלוש סוטרות מתוך מאתיים שמתייחסות לאסנות. רוב הסוטרות (הפסוקים) הם ניתוח מדוקדק ופרטני של התודעה והנחיות להפחתת הסבל האנושי. המדיטציה תופסת חלק גדול מהאימון. בנוסף יש התיחסות לפרנימה (תרגילי הנשימה),לאסנות ( לגוף) וללימוד עצמי (טקסטים עתיקים). כל אלו במטרה אחת - לזכך את התודעה ולמזער את הסבל.
האסנה חשובה, אך היא מוגבלת, היא מדרגה בדרך למקום אחר. מטרתה לגרום לגוף להיות חזק ובריא בכדי שנוכל להתפנות לניקוי התודעה ושוב אני חוזרת לשאלה מהי יוגה. לפי פטנג'לי, יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה. זאת אומרת שכשאנו מצליחים לרסן את כל התנודות בתודעתנו, (מחשבות, חלומות דמיונות, זכרונות) אז זוהי יוגה. ואז מה קורה? גם לזה יש לפטנג'לי תשובות, אבל אם נרחיב את הדיבור על כך הטור הזה יהפך לעבודה סמינריונית רבת עמודים. אני מודה שבדיון על היוגה במערב אין לי ממש מסקנות מובנות.
לדעתי כן צריך להישען על המסורת הקלאסית של היוגה ולהשתמש בה. אחרי או לפני הכל, משם הכל התחיל... אבל אנחנו לא בהודו וקצב החיים, המטרות וההתנהלות שלנו היא שונה, אפילו הגופות שלנו במערב שונים מאלו של ההודים. בהחלט יש מקום להתאמת המסורת לכאן ועכשיו אך עם זאת יש גם חובה באחריות ובזהירות גדולה עם העברת הידע הזה הלאה.