לפעמים מתחשק לי לכתוב טור קליל על יוגה. השאלה היא האם אני מסוגלת? אולי הבעיה שלי היא הרצינות שבה אני מתייחסת ליוגה, מה שגורם לכך שכל טור שאני כותבת בעניין משדר כבדות. בעלי חושב שאני משקיעה ביוגה זמן רב, או לפחות רב מזה שהוא חושב שצריך להקדיש. היכן עובר הקו הדקיק שבין התמסרות להגזמה?
יוגה היא דרך חיים והמשמעות של להיות יוגיסט היא לחיות, לנשום ולחשוב יוגה. אז איך כל זה נכנס בתוך המרתון של החיים שלנו?
ההתעסקות האינטנסיבית ביוגה, אחרי שהיא נכנסת לנו למחזור הדם, דורשת התמסרות של 24 שעות ביממה. אני מרגישה שאני נושמת, חושבת, פועלת ומרגישה יוגה.
האימונים הארוכים, ההוראה, הלמידה, המחשבות והמודעות לגוף, גורמים לי סיפוק גדול וממלאים אותי, אבל לפעמים אני מרגישה כאילו החיבוק החם והעוטף של היוגה יכול גם לחנוק, ואני כאילו טובעת ונעלמת תחת מעטפת היוגה. האם יש כזה דבר יותר מדי יוגה?
מרוב יוגה, כשהיה מגיע היום שבו אני צריכה ללמד בערב הייתי מתמלאת ברגשות מעורבים. מצד אחד אני נהנית ללמד, אך מצד שני הרגשתי כבדות של "אחריות" להעביר את הידע בצורה הטובה ביותר. כשדיברתי עם ידיד שלי על זה, הוא אמר לי משהו חכם מאוד שעזר לי לשנות את הגישה שלי להוראה. לדבריו, הוא חושב על עצמו כמו כלי, צינור ריק שדרכו הידע עובר מהגוף והתודעה שלו לתלמידים. זה מאוד מצא חן בעיניי ונזכרתי בעצם מה זה בעצם יוגה - אם אני רק צינור או כלי ריק שמקבל ומעביר ידע אז אין בעצם מעמסה ואין היחנקות או טביעה.
בשביל להיות הצינור כזה צריך התמסרות והקדשה אבל היא כזאת שמלווה בחיבור ושמחה גדולה. צריך רק לזכור את זה..... להיות צינור...להיות צינור...להיות רק צינור....
אני לא יודעת אם הצלחתי לכתוב טור קליל אבל מה לעשות שביוגה אין הרבה הומור. למרות, שאם אתה צינור אז זה קצת מצחיק, לא?
ביקורת גבולות
שרון רוטר
5.7.2005 / 9:00