חיבור לרקמת חיינו

"רולפינג" - אינטגרציה מבנית, היא שיטת טיפול הוליסטית שפותחה על ידי ד"ר איידה רולף בשנות הארבעים של המאה שעברה. גישת העבודה מתוארת בארה"ב כ"ריפוי בעזרת הידיים". רולפינג היא למעשה עיסוי של רקמת המעטפת (ה"פאסיה") ורקמת החיבור של הגוף, ושמירה על איזון הגוף ובריאותו באמצעות שחרור רקמות אלה.

הכינוי "רולפינג" התפתח מעצמו במשך הזמן. בספרה "רולפינג, האינטגרציה של המבנים האנושיים", מתארת ד"ר רולף את הגישה: "תהליך העבודה הבסיסי בנוי מ-10 מפגשי עבודה כשכל מפגש בנוי כהמשך למפגש הקודם". תהליך העבודה נעשה פיזית בעזרת הידיים על הגוף. הנעה של הרקמות הרכות וחינוך מחודש לתנועה. בכל מפגש נבחנת יציבת המטופל. בחינת היציבה נעשית בעמידה, בפניה לפנים, לאחור ומשני הצדדים. הגוף נבחן כ"קבוצות של חלקים" או חלקי מבנה, שהסידור שלהם צריך להיות מאורגן בכל המישורים. העדר הארגון הזה מצביע על "מבנה בלתי מאוזן", מטרת הטיפול היא לחדש את הארגון הזה.

ההנחה היא שגוף מאורגן כראוי ביחס לכוח הכבידה, מתפקד ביעילות משופרת. שחרור הרקמות מתבצע על ידי הנעה, וכך מתאפשר לגוף להחזיר אותן מחדש למקום נכון יותר. מפעם לפעם המדריך מבקש תנועה, נשימה ובעיקר - מעורבות ו"נוכחות" של התלמיד עד כמה שאפשר במהלך השיעור.

העבודה עם הרקמות הרכות מבוצעת בשני מישורים: במישור השטחי (מפגש העור-שרירים והמעטפת/ פאסיה השטחית) ובמישור העמוק (רקמת המעטפת/ פאסיה העמוקה, גידים ורצועות). מפגשי העבודה מאורגנים בנושאים שונים המדגישים מטרות אנטומיות ושחרור שיטתי של רקמות רכות. בתיאור פשטני ניתן לומר שבמפגשים הבלתי זוגיים (1, 3 ו-5) מתבצעת עבודה עם החלק העליון והגפיים העליונות, בעוד שבמפגשים הזוגיים (2, 4 ו-6) מתבצעת עבודה עם חלק הגוף התחתון והגפיים התחתונות. במפגש השביעי, מושם הדגש על ארגון הראש והצוואר ביחס לשאר הגוף. המפגשים השמיני והתשיעי עובדים עם החלק העליון או התחתון, ובעשירי מתייחסים לגוף כולו (במטרה לארגן ו"לחבר את השלם"). במפגשים השמיני, התשיעי והעשירי, אין מתייחסים לחלקים אנטומיים מסוימים אלא למישורי רקמות החיבור (ברור שכל מפגש עבודה מותאם באופן מיוחד לכל מטופל).

רקמת הפאסיה מהווה כ-20% ממסת הגוף. וסיביה, שעוטפים ומחברים כל שריר וכל אבר בגוף, ניתנים לצפייה בצילומים מיקרוסקופיים בין סיבי שרירים, אפילו הקטנים ביותר. עובדה זו, יחד עם העובדה שכל רקמות החיבור בגוף והשלד נוצרו מאותה רקמה עוברית, הופכת אותה לרשת המקיפה את כל הגוף מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה.

הפאסיה מעוצבבת בקולטנים/חיישנים צפופים, ה"משדרים" ישירות למוח, ולכן היא נחשבת גם לאיבר החישה הגדול ביותר בגוף. המעטפת הזאת מהווה למעשה מערכת תקשורת המקיפה את כל הגוף. שיבוש באזור אחד של הגוף גורר אחריו במוקדם או במאוחר שיבוש באזור אחר. לדוגמה, כאב מתמשך בגב התחתון, יגרור לרוב גם כאבים באזור השכמות והצוואר ולהפך. הדבר דומה למטלית המסובבת בתנועת סחיטה - ניתן לראות שכל סיבוב בקצה אחד יוצר את ההיפך בקצה השני, עם כל מיני סיבובי משנה בדרך. אותם חוקי טבע ופיזיקה עובדים גם על הגוף שלנו. לכן שחרור הסיבובים ומשיכות באזור אחד משפיעים על האזורים האחרים. כמובן שחיוני וחשוב לדעת איפה לשחרר קודם.

תהליך העבודה מתייחס לעובדה שרקמת המעטפת עשויה שכבות. הטיפול בנוי על שחרור או "קילוף" השכבות האלה בהדרגה, מבחוץ פנימה, מלמטה למעלה, לפי ההיגיון, הסדר הפנימי והצורך של הגוף. העובדה ש"פותחים", משחררים ומאריכים קודם כל את הרקמות ה"חיצוניות" או ה"מעטפת החיצונית" יוצרת מעין כלי קיבול. כאשר הרקמה החיצונית יותר גמישה, לשחרור או הפתיחה בעומק האזור הפגוע או המשובש יש גיבוי ותמיכה מהרקמות העוטפות ומייצבות אותו. להתרחבות הנוצרת ברובד העמוק יש לאן "ללכת". הדבר דומה למצב בו רוצים להפריד שתי צנצנות או כוסות ה"נתקעות" אחת בתוך השנייה: שמים את הצנצנת או הכוס החיצונית בכלי עם מים חמים וכתוצאה מכך הכלי החיצוני מתרחב, והכלי הפנימי משתחרר.

כתוצאה מכך ניתן להבחין בגמישות מחודשת של הגוף, תנועות מדויקות שאינן מבזבזות אנרגיה, יציבה משופרת ועוד. יתרה מכך: השיפור במצב הרקמות נשאר לאורך זמן ובדרך כלל אף ממשיך להתרחש אחרי גמר 10 המפגשים.