יום רודף יום

האם אנחנו שורפים זמן או יוצרים זמנים קדושים?
לשני אנשים המביטים באותו השעון יכולות להיות תשובות שונות מאוד לשאלה "מה השעה?", דבר המעורר את השאלה האם אנו שורפים זמן או יוצרים זמנים קדושים.

בספר "The sound and the fury" מאת ויליאם פאלקנר, גיבור העלילה קונטין קומפסון, מתכוון לשלוח ידו בנפשו. הדימוי החזק ביותר של יומו האחרון הוא שעון המתקתק ללא הרף. פני השעון שבורים, מחוגיו אינם מודדים יותר את הזמן החולף, אך השעון ממשיך לתקתק בקביעות מטרפת בעוד הזמן חומק.

פאלקנר שאל את כותרת ספרו ממחזהו של שייקספיר "מקבת". לקראת סופו של המחזה, צועק מקבת בקול: "החיים הם צל עובר, שחקן עלוב המקפץ שעה על הבימה ומתנדף... הם רק מעשייה של מפגר, גיבוב של שצף קצף בלי שום משמעות." מקבת מצהיר ששעת חיינו היא חסרת משמעות, ואינה יותר מציון הזמן בדרכנו אל השכחה.

מנגד שעונו של קוינטין ועמדת מקבת, ניצב שעונו של החוזה מלובלין: "דממה שררה באכסניה למעט תקתוקו חסר הסבלנות של השעון, כבדותם של מגפיים מסורבלות, וחוסר מנוחתו של שומר האכסניה. אחד מאורחי האכסניה, יששכר בר מרדשיץ, תלמידו של החוזה מלובלין, ובעצמו מאסטר, בהה ארוכות, פניו אל הרצפה, ואינו מסוגל להירדם. שומר האכסניה, שחדרו היה ממוקם בדיוק מתחת לחדרו של המאסטר, נשאר כל הלילה ער וזועף בגלל חוסר מנוחתו של האורח. כשהשחר לבסוף הפציע ויששכר בר ירד במדרגות, לא הצליח שומר האכסניה לעצור את עצמו: 'מדוע רקדת סביב חדרך כל הלילה?' הפציר בו השומר. 'האם אתה מטורף?' יששכר ענה על השאלה בשאלה 'תגיד לי, מאיפה השגת את השעון שתלוי בחדר?' 'מה זה בכלל משנה?! הוא בהחלט לא הועיל, אחרת היית מבחין כמה זמן בזבזת בלהכות את הרצפה, ולהטריד את מנוחתי!'.

יששכר ניסה שוב 'צר לי אם הטרדתי את מנוחתך. אני מתנצל, אך אנא, אני חייב לדעת, מהיכן השגת את השעון? הוא חייב להיות שעונו של מורי. אני מזהה את הדרך בה הוא מתקתק.' כעסו של שומר האכסניה שינה צורתו לסקרנות: 'מיהו בדיוק מורך?' 'מורי היה החוזה מלובלין.'

שומר האכסניה היה המום, מפני שאכן במקור היה השעון רכושו של החוזה מלובלין.הוא הועבר בירושה לבנו של החוזה, וזה נתן אותו לשומר כתשלום לחוב. 'אך איך זה שתקתוקו של שעון מורך שונה מכל תקתוק שעון אחר?' השומר פשוט היה חייב לשאול. יששכר ענה לו 'רוב השעונים מתקתקים כאומרים: עוד יום הלך, עוד יום הלך. אבל שעונו של מורי מתקתק כאומרו: יום אחד יותר קרוב, יום אחד יותר קרוב..."

בסיפור המקראי, כל יום הוא הזמנה לשמחה ולעומק. "ההזמנה שבזמן" נגלית בצורה הטובה ביותר דרך המסורת המקראית של הספירה, שאותה, כפי שתגלו, יכול כל אחד ואחד לאמץ אל תוך חייו.
ספירה היא "קרובת משפחה" של סיפור ומספר.
ספירה משמעה לספור. מסורת הספירה הינה למנות כל יום ביומו במשך כחמישים ימים.
מרוץ חמישים הימים מתחיל למחרת ערב מסורת סיפור יציאת מצרים.
כבשרשרת מדהימה של משמעות, מיד לאחר מסורת סיפור יצאת מצרים, מתחילה מסורת הספירה, שבה אנו מונים את המספר - מספרו של אותו יום.
הספירה עצמה אורכת משהו כמו שלושים שניות כל לילה. יש להכריז - "היום הוא היום הראשון לספירת העומר". זהו זה! המסורת כולה היא פשוט לספור. יום למחרת אתה מכריז - "היום הוא היום השני לספירת העומר" וכך הלאה.

המלכוד
אך רגע, יש כאן מלכוד - לפי המסורת המקראית אם פספסת לילה אחד, זהו זה! אתה בחוץ! אם שכחת לספור אחד מן הימים אינך יכול למנות בהמשכיות את הבאים אחריו. אתה מחוץ לסיפור (עד לשנה הבאה, כמובן, שבה אתה מוזמן לנסות שוב).
מסורת הספירה מגלה לנו את רעיון דפוס ההתרוממות, שבו יום נבנה על גבי היום שבא אחריו. למעשה, הרעיון המרכזי של מסורת הספירה היא "לאסוף" ימים. על ידי מעשה פשוט של מודעות אנו יכולים למנוע את המיזוג המטשטש של הימים אחד אל תוך השני. עשו שכל יום יהיה בעל משמעות. מי שהביע רעיון זה בראשונה צדק מן היסוד: "היום הוא היום הראשון של שארית חיי".

שיאו של משך הזמן המקודש הזה מגיע בסיומה של מסורת ספירת העומר.במשך שבעה שבועות, ספרנו כל יום ויום. בכל יום הגבנו להזמנה הייחודית של הזמן, הנפרסת לאורכן של שתים עשר שעות היום. ההתרגשות נבנית, יום על גבי יום והמתיחות גוברת, עד שאנו מגיעים לרגע האולטימטיבי. בלילה החמישים במספר שלאחר מסורת יציאת מצרים - אנו נשארים ערים במשך כל הלילה כדי לקבל את הספר. היום המקודש נקרא חג השבועות - חגיגתו של הספר.
המילה "ספר" היא קרובת משפחה של "סיפור" ו-"מספר".

ישנה התקדמות ממסורת הסיפור של יציאת מצרים, דרך מסורת המספר של ספירת העומר, אל שיאו של מסורת קבלת הספר, ספר כתבי הקודש. לפי תורתו של חיים ויטאל, מיסטיקאי מצפת, ואחד מתלמידיו החשובים של יצחק לוריא, מטרת החיים היא לכתוב את האות האישית שלך במגילה הקדושה. המגילה הקדושה נקראת ספר התורה. כעת, שבועות לאחר סיפור יציאת מצרים ומסורת הספירה, אנו מוכנים לענות להזמנה הקוסמית ולהיות אות הכתובה בספר. בקבלנו את התנ"ך ירשנו כתבים קדושים, אך ישנו ספר אחר שנכתב בכל דור מחדש. התנ"ך הנוסף קדוש כמו התנ"ך הראשון, אם לא אף יותר קדוש. בספר הקדוש הזה אנו הם האותיות, אנו הן המילים, אנו הסיפור.
ספר זה נקרא גם בשם - "ספר החיים", ספר החיים שלך.
חיינו הפכו לכתובים הקדושים.
מילותינו הפכו למילותיו של האל.
כעת הגשמנו את נשמתנו.