בתקופת העידן החדש אנו מוצאים את עצמנו מוקפים בסדנאות, קורסים, ספרים ומאמרים בנושאי יוגה, הילות, תקשור, פנג שואי, מדיטציה טרנסדנטלית, פילוסופיה אינדיאנית, מפגש עם העצמי האחר, ריברנסינג, פרחי באך, קבלה, אנתרופוסופיה, עולם הקריסטלים ועוד ועוד.
המשותף לכולם היא התחושה שיש משהו מעבר למה שמציעים חיי היום יום הרגילים, שקשה למצוא במציאות הרגילה שכוללת לימודים, עבודה משפחה או פנאי. משהו שמצריך לימוד מיוחד והיחשפות למשהו שונה, רוחני יותר, אינטימי יותר, בעל ערכיות אחרת.
אם נעניק לרגע תשומת לב לעולם שמסביבנו, נגלה שאנו נתונים למתקפה גדולה של 'החוץ' - הכל רעשני גדול, פוסטרי, צועק, מפתה, מזמין לעזוב את ההשתקעות בתסכולים עצמיים ולהצטרף לחגיגה הגדולה. כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה וכל עיתון משדרים את המסר הזה: בחוץ החיים האמיתיים, בפנים תמצא רק ריקנות ובדידות. 'צא מעצמך' וגלה את העולם.
אנשים רבים חיים חייהם לאור גישה זו, רק כדי לגלות בגיל העמידה, או אפילו מאוחר יותר, כי בכל החגיגה הזאת הם שכחו משהו; את עצמם. הם טיפחו קשרים חברתיים, הצלחה בעבודה, אולי אף הפכו לפופולאריים ומוערכים, אך בכל זאת ולמרות ההישגים הללו - בפנים התעצמה הריקנות והתפלות, כי הם הזניחו את הקשר עם עצמם.
זהו הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי: יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו. ועם זאת, רובנו חיים בתחושה שעם הרכישה הבאה, הידיד הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל חיינו יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק מן האדם המעורב בחיים החיצוניים, כי הקשר עם 'האני הפנימי', עם הילד הקטן שחי בפנים ומסרב להתבגר - הוזנח.
אנו מנסים לפעמים לדבר עם ידיד קרוב, לפתוח את מה שאנו מרגישים עמוק בפנים, אך לרוב אני זוכים בתגובת 'עזוב! מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.
להיות, לעשות, לצרוך
ניל דונלנד וולש, בספרו 'שיחות עם אלוהים', (ספר מס. 3. עמ' 14-17) מספר כי ניתן לחיות את החיים דרך שלושה מעגלים, שנמצאים אחד בתוך השני:
המעגל החיצוני- מה אפשר להפיק ולקחת מן האדם. זהו מעגל הצריכה (HAVE).
מעגל הביניים- מה הוא יכול לעשות עבורנו. זהו מעגל העשיה (DO).
המעגל הפנימי- מה חי בו. זהו מעגל העצמיות, או מעגל הנשמה (BE).
וולש כותב כי רוב האנשים מאמינים שאם 'יש להם' (HAVE) יותר ממשהו (יותר אהבה, זמן כסף וכו') אז יוכלו 'לעשות' (DO) משהו (להתחיל תחביב חדש, לצאת לחופשה, להתחיל מערכת יחסים חדשה). ולדעתם שני אלה הם שיאפשרו להם 'להיות' BE)) (מאושרים, שלווים, שמחים בחלקם או מאוהבים).
למעשה הם הופכים את הכיוון הטבעי של הדברים, שהיה אמור להיות:BE מביא ל-DO, שמביא ל-HAVE. במקום זאת הם מאמינים כי אם יש HAVE זה יאפשר להם לעשות (DO) מה שיביא למצב שבו יוכלו סוף סוף להיות (BE).
בשעה שהקליפה הצרכנית מתעצמת, זה בא על חשבון גלעין ה-BE; שכחנו איך זה להיות! רק להיות, פשוט להיות; כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם. לנו זה לא מספיק. מתוכנו מזנקת כל הזמן הריקנות והיא שדוחפת אותנו. וכך רוב הזמן אנו מטלטלים בין צרכנות כפייתית ובין עשייה מטורפת. וכל זאת כדי לברוח מן השעמום ולהיות מסוגל לצרוך עוד. זו סחרחרת מטורפת.
(והמוזר הוא, שכל מי שמחליט לצאת מן הקרוסלה הפעלתנית והצרכנית ולהשתקע למשל באזור כפרי, הרחק מן החברה ההומה, עשוי להיתפס כתמהוני: 'מה יש לך לחפש שם' ו'לא חסר לך האקשן?').
לבוא מהוויה פנימית מלאה
אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה? את הנשמה? את הניצוץ הפנימי?
בשירים ובעיניים: בעיניים של תינוקות, בשירי משוררים, בעיני אוהבים, בעיניים שנדלקו בלהט דתי ובעיקר בתוכנו פנימה, דרך שקט ומתן חלל ואפשרות למשהו רך ועדין לצוף לאט לאט.
המצב הנכון לאדם הוא לבוא מן המהות ומן ההוויה הפנימית המלאה ומהקשר עמה אל עשייה ומשם ליכולת לקבל או לקלוט דברים (HAVE).
קודם אתה ישנו (BE), קודם יש לך אושר או ידע וכו' ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה (HAVE).
אחת הדרכים למציאת האמת הפנימית היא 'לשחק אותה' כאילו אתה שם, כדי לשטות בתודעה שתייצר את התוצרת, וזאת למשל על ידי אוטוסוגסטיה: לשכנע עצמך שאתה מחובר לנפש ואם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה. ניתן גם להשתמש בטכניקות של דימיון מודרך, להרגיש כיצד אנו נוסעים פנימה ומנסים להתחבר פנימה או לתרגל מדיטציה עם מנטרה.
מציאת הדרך תגיע בסופו של דבר מבפנים, וזה אחד הפרדוקסים שמציב הזן בודיהיזם, כשהוא מציב שאלות כמו 'מהו הצליל של מחיאת כף של יד אחת?'. הוא מנסה לבטל את התודעה הרגילה הרציונלית שרגילה לתשובה שבאה מבחוץ, והכוונה היא שתשובה תצוף מבפנים. השאלה היא מנחה הדרך הטוב ביותר כדי שהתשובה תגיע לבד.