משתחררים מעבדות

מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה" ביקש המלך דוד. המילה העברית "מצרים", מזכירים לנו חכמי הקבלה, פירושה כמשמעה - "המקומות הצרים". עבור כולנו, יציאת מצרים היא מסע אישי אל החופש. זהו תהליך רוחני ואינטימי של עזיבת הצר והמכווץ בחיינו, בחיפוש אחר נוף המרחבים.

כיצד אנו עושים זאת? כיצד אנו עוברים מן הצר אל הרחב? התשובה היא - על ידי דרמה. המסורת המקראית פורשת בפנינו תוכנית ייחודית המורכבת מתהליך פסיכו-רוחני, מסורת דרמטית המתרחשת תחת ירח מלא של תחילת האביב. מסורת זו היא ה"פסח", שחכמי הקבלה קראו לה "פה-סח", הפה המשוחח.

השם הפורמלי למסורת זו הוא "סיפור יציאת מצרים". מקורות קבליים מבינים שמשמעות הכינוי הזה היא לספר את סיפור חייך שלך, ודרך הסיפור, לעזוב את המצרים האישיים שלך, את המקומות הצרים שלך. סיפור השחרור מן העבדות, מניע אותך להשיב לעצמך את חלקי נשמתך שאבדו או שועבדו.

ליל פסח נקרא "ליל שימורים" - לילה של שמירה, של השגחה. במקום שאנו נהיה קהל הצופים של מחזה האנושות וההיסטוריה, בזמן הזה הופכים אנו בעצמנו לשחקני הדרמה. את תפקיד השומר מקבל אלוהים - המשגיח, והקהל – המתבונן, פוער עיניים ומוחא כפיים לנוכח המחזה. למרות שהבטחת האלוהות היא דמ?מ?ה, בד בבד נראית נוכחות מלאה במהלך הדרמה. למרות שבדרך כלל אלו אנו, בני האנוש, הנקראים להיות עדי האל, הפעם, בזמן הזה, אלוהים משיב לנו כגמולינו וצופה, בדממה ובנוכחות, בעוד אנו מגוללים את סיפור חיינו.

ג'וזף ברויאר, אחד מממשיכי הדרך של המודעות המקראית, פיתח בשיתוף עם זיגמונד פרויד את ה"ריפוי בדיבור". בבסיסו של התהליך מספר המטופל את סיפורו בפני המאזין השקט. תוך כדי תהליך הסיפור אנו מתמזגים אל תוך השלם העצמי. בליל חג הפסח, בשעת ליל השימורים, האל הוא זה היושב בכיסא המטפל, בדממה אך בהקשבה ומרפא אותנו דרך הקשבתו הקוסמית.

"כל דור צריך לצאת ממצרים וללכת בשביל המיוחד והייחודי לו", כך כותבים ומגלים לנו גדולי המיסטיקה המקראית, שמבקשים לספר לנו שכל דור מוסיף ותורם פרק חדש וייחודי, בספר המסע הרוחני שלנו אל החופש. כשאנו נפרדים מתקופה כלשהיא בחיינו ומותירים אותה מאחורינו, אין זה אומר שאנחנו בזים לאמיתות הקודמות. ההיפך הוא הנכון - אנו אורגים את אורם דרך מנסרת הבנתנו החדשה. כדי להבין היכן המיקום שלנו בסולם ההתפתחות הרוחנית, עלינו לעקוב ולגלות את היסטוריית סיפורי הרוח.

המיסטיקה המאוחרת הניעה את מיקומה של המשמעות מן השמימי אל הארצי. רבי יצחק (האר"י), שחי בתקופת ההרנסנס, סיפר כי המרכבה, במהותה האמיתית מתגלמת במורינו ובחכמינו, הצדיקים הגדולים - "צדיקינו, הם הם המרכבה!". בנקודה זו, החיפוש אחר משמעות חידש את מיקומו.

המרכבה אינה ממוקמת עוד למעלה בממלכה השמימית, היא נחתה פה, בעומק נשמתם של הצדיקים. עם הבנה מחודשת זו, חזון מרכבתו של יחזקאל הינו בעצם תיאור פסיכולוגי עמוק ומורכב של נשמותיהם של נשגבי הרוח. נוכחות האל בעולם הזה מתקיימת דרך גופם של נשגבי הרוח, יוגים, מורים רוחניים, קדושים, וצדיקים.

כל זה הוא הוא הבסיס להתגבשותו של ז'אנר מיסטיקני חדש - סיפורי צדיקים. כל פרט מחיי הצדיק נטף כוונה אלוהית, כל מאורע היווה פרק חדש בעל משמעותיות רוחנית. הרפתקאות ילדותו של הצדיק, יחסיו האישיים וכישלונותיו- כל אלה הם תרשימי ופריטי מרכבת יחזקאל. הם היו אנשים כמשל.

במקביל לעובדה שז'אנר סיפורי הצדיקים הציע סיפורים משמעותיים למען התקדמות הרוח, הייתה טבועה בהם חולשה. הצדיקים הופיעו כנשגבים מאוד, אך במקביל לעובדה שהיינו מלאי התפעמות והשראה ויראי כבוד מן הצדיק, לרוב ראינו את התנהגותו ומעשיו כרחוקים מאיתנו. למרות שאכן נפלא, מרחיב ואף גואל להרשות לעצמנו להיות נפעמים ויראי כבוד - אין זה הסיפור שלנו.

כולנו יודעים לספר סיפורים קדושים וייחודיים - המסתורי הוא בתוכנו, בכולנו. אנחנו המרכבה השמימית. אנחנו החכמים והצדיקים. סיפור הצדיק שעלינו לספר הוא סיפורנו שלנו.

יצירת אוטוביוגרפיה קדושה היא ההכרח הרוחני של דורנו. עלינו לדעת שמפתחות גן עדן משתלשלים בפרטי חיינו.
כל תנועה, כל חוויה, כל מראה עיניים וכל אירוע בחיינו הוא מקור חיוני לתבונה פסיכולוגית ורוחנית. כשאנו מספרים את האוטוביוגרפיות הקדושות, אנו מעצבים בעקביות נרטיב מחוץ לסיפור חיינו, ומתחילים להאיר אור על משמעות חיינו הייחודים. רק אם נחיה את שיר עלילתנו הייחודי לנו, נוכל לקחת חלק ברוח העולם.
תחושה זו מהדהדת דרך מילותיו של המחזאי כריסטופר פריי: "חובה על כל אחד מאתנו למצוא את משמעויותיו הנפרדות עד לעת בה ניפגש במשמעות העולם."סיפורנו האישיים הממומשים נארגים בשלמות בתוך האריג הגדול של מעשיית החיים.

ייתכן כי סיפורינו אינם תמיד נשגבים וטהורים, וזה בסדר גמור. מפני כשאנו מסננים את סיפורי חיינו ומספרים רק את רגעי הניצחון הנקבעים על ידי סטנדרטים חיצוניים של הצלחה וכישלון, אנו מסתכנים בהפיכת חיים יפים לבלתי מוצלחים. מכיוון שאף אחד לא רוצה להיחשב כישלון, אנו מתחילים לערוך, לשנות, להוסיף, או פשוט לחתוך החוצה חלקים שלמים של סיפורנו. אנחנו הופכים למזייפים של חתימתנו. אנו מעריכים ומעריצים את אלו שניצחונם זוהר בזירת העולם .יש לנו אפילו שם לסוג כזה של אנשים: "סיפור הצלחה". במקום להכליל את חלקי חיינו שלא ניחנו ביופי ההצלחה לפי הסטנדרטים המלאכותיים שאנו מציבים לעצמנו, אנו פשוט מוחקים אותם כליל מקורות חיינו ובכך מעוותים את סיפור חיינו.


מסורת חג הפסח חוגגת את השיחרור מן ה"עורכים" הפנימיים הללו, ומזכירה לנו להפסיק לסלף את סיפורי חיינו. בתחילתה של מסורת היציאה אל החופש, נשברת מצה עגולה לשני חצאים. קול שבירת המצה הוא קולה של יריית פתיחה באוויר האביבי, ומסמלת את הצעד הראשון של תהליך השחרור מן העבדות אל החופש.
כל אחד מאתנו כאילו חי מחדש את יציאת מצרים - ובזאת מזמין ומגלם את השבות האישית שלו מן הצר והחשוך אל הרחב והמואר.
האפיקומן – שיא המסע

בעודנו מספרים את סיפורנו אנו נכנסים יותר ויותר עמוק, עולים מעלה אל הגבוה, עד אשר אנו מגיעים אל פסגת הפסגות, שיאו של המסע - חיפוש האפיקומן.

מהו האפיקומן? זוכרים את המצה שנשברה לשניים בתחילת הערב? ובכן, במהלך מסענו אל החופש, מישהו בחשאיות וסודיות החביא את אחד מחלקי המצה- חלק זה שהוחבא הוא האפיקומן. האפיקומן הוא החלק בסיפורינו שנשבר ונזנח ונחבא, החלק שאין אנו רוצים להציגו בפני אחרים, החלק שאין אנו רוצים להציגו אפילו לעצמנו. בקצהו של הערב, לאחר שכל אחד ואחד מאתנו סיפר וסופר, חלקנו וקיבלנו את סיפורי השחרור, אנו שולחים את הילדים למצוא את האפיקומן החבוי.

במובן הסמלי של הדבר, הילדים ששלחנו הם לא אחרים מאשר אנחנו - בשובנו אל הרגע שבו משהו בעולמנו נשבר, והתחלנו להתחבא, אל הרגע שבו שלמותנו נופצה, וכל שברנו הכואבים נשלחו אל המחבוא. הילדים מחפשים את הרגע ההוא בין מחבואי הבית. בצהלה הם רצים אלינו, אל המבוגרים, להשיב לנו את לחם העבדות הנמצא. כאן מתחיל תהליך הריפוי. מסורת סיפור סיפורנו הושלמה. וכשהלילה קד קידה בפני קרני השמש הראשונות, מסענו מגיע אל סיומו.
המסך יורד על במת התגלמות סיפורנו. מפת השולחן הלבנה נצבעה בכתמי יין מלאי ח?יו?ת. וכשראשנו מסוחרר מכל אותם הסיפורים שנגלו לפנינו, שהטביעו את חותמם בנשמתנו, סיפרנו את עצמנו אל החופש.