הכי טוב שיש

פרפקציוניזם – שאיפה לשלמות, היא אחד המעכבים המשמעותיים בחיי יצירה ובחיים בכלל. אנשים מוכשרים שמפריעים לעצמם לממש את חלומות חייהם לא תמיד יקראו לזה פרפקציוניזם. הגדרות נפוצות יותר הן: חוסר מוכנות, תנאים לא מתאימים, צורך להיות מקורי, לקלוע לטעם הקהל, להתפרנס ועוד שפע סיבות. בבסיס כל ההסברים הללו, נמצאת בעיני השאיפה המסרסת לשלמות.

היצירה נמצאת כאן ועכשיו. אין צורך להמציא, לחפש אותה, או לחכות למוזה שמימית, רק לתת ליצירה להיות, להתבטא דרכנו. מיוחסת למיכאלאנג'לו האמירה שהוא לא פיסל את דוד, אלא רק שחרר אותו מגוש השיש שבו הוא היה כלוא. חיי הגשמה מתרחשים בתוך האיזון בין ביטוי הקולות הפנימיים ובין הסכמה להיות מוזנים מהעולם שמספק לנו בכל רגע חומרי גלם ליצירה. אנחנו קולטים את החומרים, מעבירים אותם דרך הפילטרים הכל כך אישיים שלנו, מבטאים אותם החוצה, וקולטים חומרים נוספים. זרם אין סופי של קבלה ונתינה שעובר את העיבוד האותנטי והאינדיבידואלי שלנו ומובע כיצירה. לתהליך הפשוט והטבעי הזה, אנחנו נוטים להפריע בכל מיני דרכים בשל פחדים וחסימות שנוצרו בשלבים שונים בחיים. שאיפה לשלמות היא אחת הדרכים ויכולה להתבטא בשלוש רמות:

הביטוי הראשון של השאיפה לשלמות, היא הטענה כי חוסר היכולת למימוש נובעת מתנאים לא בשלים או כי אנחנו עוד לא מוכנים. זוהי הטענה הבעייתית ביותר והיא גורמת לאנשים לחכות חיים שלמים עם שלל סיבות אמיתיות: עוד אין לי מספיק כסף, עוד לא הוכחתי את עצמי בעבודה, הילדים עוד לא עזבו את הבית, הם עזבו את הבית ועוד לא התרגלתי, לא עזבתי את בית ההורים וכו'. הבשורה העצובה היא שהמכשולים הללו לא יגמרו לעולם. תמיד יהיה משהו שבו אפשר להיאחז ולספר שאחרי שהוא "יסתדר", נוכל באמת לחיות את החיים, או לממש את הפרויקט הבא שמדליק אותנו. הבשורה הטובה היא ההבנה שאלה רק תירוצים שמסתירים סט שלם של פחדים, וכשמזהים ועוקפים אותם, ניתן לצאת לדרך ממש בכל רגע.

המשפט שאני מציעה להיזכר בו, כמוטו שמאפשר לצלוח עוד ועוד התנסויות חדשות הוא: "כל סיכון הוא סיכוי".
כמובן שהכוונה אינה לסיכוני חיים או סיכונים כספיים כבדים. המשפט הזה נועד לעקוף את הפחד להיכשל, להתבזות ו"לבזבז" חלומות. כשמוכנים לקחת את הסיכון יקרה אחד משני הדברים: סביר להניח שתתחילו להתקדם ולממש ובהדרגה תהיו טובים, מקצועיים ומצליחים יותר, והתירוצים שבדרך יתפוגגו להם (עד האתגר הבא). האפשרות הפחות טובה היא שהפרויקט לא יתרומם, וגם האפשרות הזו היא הצלחה. אז, תוכלו לשחרר אותו מ"רשימת ההמתנה" הפנימית, ללמוד מהטעויות, להכיר את עצמכם יותר ולקפוץ להתנסות הבאה. אתם כבר יודעים איך עושים את זה. הסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכונים, זה משאיר אותנו במקום סטטי, שקובר תחתיו את שברי חלומותינו.

כשאנחנו מוחקים ומתקנים ומוסיפים ומורידים, אנחנו לא מאפשרים ליצירה לנבוע מתוכנו בחופשיות, ומפריעים לה מתוך פזילה לטעם הקהל, רצון שיהיה מוצלח, שיבינו אותנו, שיהיה מושלם. יצירה כזו נדונה להיות חסרת אנרגיה וחיות יצירתית והיא מייגעת גם את העוסק בה וגם את מי שאמורים ליהנות מהתוצאה הסופית, אותם נסתרים או גלויים שכל כך רצינו לקלוע לטעמם.

הדרך לעקוף את החוויה הזו, פשוטה להפליא: להתחיל מהמקום הראשון שעולה לנו מהבטן, ולתת ליצירה לשטוף, בלי לעצור, בלי לתקן. כשהיא מסתיימת, תנו לעצמכם כמה שעות או ימים ואז תקנו, אם צריך. בדרך כלל כשהיצירה נובעת מתוכנו בדרך הזו, יהיו מעט מאד תיקונים. זה נכון לגבי לכתיבה, ציור, ריקוד, פיסול, תוכנית עסקית, רעיון שעולה, מערכת יחסים או כל דבר שעולה בדעתכם. תנו לו לזרום בקצב הטבעי שלו, בלי להפריע, בלי להתערב. אימון ואמון בדרך הזו מאפשרים לזרם תודעה חופשי לנבוע מתוכנו והצנזורים המפריעים משתתקים להם. התוצאה היא יצירות שמופקות מכם בפרק זמן קצר באופן משמעותי, הנאה מהתהליך ותחושת ההתלהבות שעברה דרככם תתחבר לבטן של מי שייהנו ממנה אחריכם. יצירה אותנטית וספונטנית שמרגשת את בעליה מעבירה קשת של רגשות ותחושות עוצמתיים גם הלאה.

מקום נוסף שבו פוגשים פרפקציוניזם הוא בנקודת השחרור, הזמן בו היצירה אמורה לצאת לעולם, והצנזור הפנימי מבשר לנו שהיא עדיין לא גמורה. יש יצירות נפלאות, תוכניות נהדרות, ציורים מרהיבים ועוד המון אוצרות שקבורים במגירות, לפעמים עשרות שנים, כי הן עדיין לא גמורות.

התסכול הזה הוא גם מנת חלקם של מי ש"נאלצים" לשחרר את היצירה, קודם שהיא באמת הבשילה לתחושתם. כעיתונאית שתלויה בדד ליין, הכרתי היטב את החוויה הזו. ראיינתי המון אנשים, עבדתי ימים ולעיתים שבועות, ותמיד, אבל תמיד, התחושה המאכזבת שאם רק היה לי עוד יום אחד, זה היה יוצא באמת טוב. הכתבות התפרסמו, והן תמיד היו טובות, אבל חוסר היום הנוסף, תמיד העיב ובלם את תחושת הסיפוק המלאה. המהפכה שלי בהקשר הזה, התרחשה בעזרת משפט אחד קטן מתוך הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון שאומר: "ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת". האמירה הזו אפשרה לי, ולרבים אחרים, להבין שאין נקודת סיום ליצירה, היא לעולם לא נגמרת, אבל באיזה שהיא נקודה מעניינת, היא עוצרת, נולדת לעולם, ומפנה מקום לבאה אחריה. אני מכירה באופן אישי המון אנשים שבעזרת ההבנה הזו אמרו: הציור הזה באמת מעניין כאן, עצרו, חתמו עליו ושיחררו אותו, או כאלה ששלחו את הספר שלהם להוצאה לאור, מתוך ידיעה שיש להם עוד הרבה מה להגיד, אבל זו נקודה מעניינת לעצור בה, להביא את הדברים לידי פרסום, ולהמשיך הלאה, לפסגה הבאה.

אני סבורה שרוב האנשים מכירים את נגזרות הפרפקציוניזם השונות שמסתירות אחריהן פחדים שונים. החכמה היא לזהות את הדרכים שדרכן אנחנו מעכבים את עצמנו, ובעזרת עבודת מודעות לעקוף אותם או לטפס מעליהם. אני לא בטוחה שמגיע זמן בחיים שבו אפשר לפעול בצורה זורמת לגמרי, בלי כל עיכוב פנימי (הלוואי שאני טועה). חיים מאותגרים ויצירתיים מציבים אותנו בפני פסגות והתנסויות חדשות וכל טיפוס כזה מצריך סילוק של פחדים וחסימות מהשק כדי שניתן יהיה להתקדם במעלה ההר.

כמי שחיה חיי יצירה מלאים ורב תחומיים, אני פוגשת בעצמי את כל הרמות של הפרפקציוניזם, ומתגברת עליהם בעזרת משפטי המפתח "קוטלי הפרפקציוניזם" שהזכרתי קודם. משפט חזק נוסף שמאפשר לי חיבור תמידי לאש היצירתית הוא : "זה לא חייב להיות מושלם, זה צריך להיות כיף". ההבנה שדברים לא צריכים להיות מושלמים, הם אפילו לא חייבים להיות טובים בהתחלה, מאפשרת להתחיל המון פרויקטים ולהתנסות בדברים חדשים אך ורק מתוך כוונה ליהנות מהם. הפנמה ורענון של המשפט הגאוני הזה מאפשר זיהוי של החלומות, בכך שהוא נותן את האומץ והחוצפה לזרוק לחלל העולם רעיונות שהצנזור הפנימי נוהג לפסול אם רק מקשיבים לו. הוא מאפשר התלהבות וקפיצה למים מתוך הידיעה המרגיעה שאין ציפייה למושלמות או להוכחות, והוא מייצר שמחה לאורך כל הדרך, כי זו המחויבות היחידה, להיות בכיף עם הדברים.