האור בקצה המנהרה

אמי בת הארבע-עשרה ואחותה הקטנה היו נעולות במשך שנה ויותר בעליית הגג של המתבן של איכר פולני, בזמן מלה"ע השנייה. זה הסכים להסתיר אותן, לאחר שהגרמנים נכנסו לכפרן וירו בהוריהן. משהיו השתיים נרדמות, היו ההורים באים לעודד אותן. הם הבטיחו להן שיישארו בחיים ויעלו לארץ ישראל, ואף ציינו שבדרכן יעברו בצ'כוסלובקיה, מה שאכן קרה מספר שנים לאחר מכן, בסוף המלחמה. לפני שנרדמו, נדברו ביניהן האחיות שמי שתפגוש את ההורים בחלומותיה תציג להם שאלות.

לילה אחד הופיע סבי בחלומה של אמי, והיא שאלה אותו: "מי מהקרובים שלנו נמצא איתכם, ומי עדיין איתנו?" סבי מנה כמה שמות שאמי ידעה שהם כבר בין המתים, ואז קרא בשמה של הדודה אידה. אמי מחתה. היא ידעה שאידה מסתתרת אצל איכר בכפר הסמוך. "אידה עדיין נמצאת איתנו!" אמרה לאביה. למחרת בבוקר סיפר להן האיכר שהסתיר אותן שבאותו לילה ירדה אידה לרחוץ בנהר. הגרמנים תפסו אותה לפנות בוקר וירו בה.

שמעתי לראשונה את הסיפור הזה כשהייתי ילדה. בכל פעם שאמי מספרת לי אותו, הוא מעביר בי צמרמורת. למרות זאת, לא הצליח הסיפור המרגש הזה לנטוע בי ביטחון מוחלט בנוגע לצד שמעבר ולסלק את תחושת חוסר הביטחון הקיומי, שהיא מנת חלקם של אנשים רבים. משפחתי חיה חיים חילוניים ללא כל נטיות לדת, אמונה או מיסטיקה. נדהמתי כשהתברר לי בשנים האחרונות שהיכולת לתפוס את המתים לשיחה קלה היא כנראה כשרון משפחתי. לפני כשנה התוודה גם אבי לפני שהמתים שלו מבקרים אותו תכופות בחלומותיו ומפטפטים עמו. אבי ואמי אף פעם לא עשו מזה עניין גדול. הם לא ניסו לבנות הוכחות לקיומה של מציאות שלאחר המוות או להפריך אותן. במשפחתי שיחות עם המתים הן חלק מהחיים.

במשך הזמן התחלתי לאסוף ספרים ועדויות על חוויות במצבי מוות קליני. את החוויות האלה החל לחקור באופן מדעי הרופא האמריקני ד"ר ריימונד מודי, שספרו Life After Life שיצא לאור בשנת 1975 היה חידוש גדול בעצם התייחסותו המדעית הרצינית לתחום שעד אז היה נחלתם הבלעדית של פאראפסיכולוגים ומיסטיקנים. מודי מצא שזיכרונות ממוות קליני דומים להפליא במקרים רבים, וכוללים תכופות חוויה של יציאה מחוץ לגוף. לעתים מתפתחת החוויה למפגש עם יקירים שנפטרו או הישאבות לתוך המנהרה המפורסמת. הגורם המשותף המדהים ביותר, לדעת מודי, הוא המפגש עם האור הזוהר. חוויה זו היא גם המשמעותית ביותר לאדם. אלה שחוו זאת מתארים את האור כהוויה אישית, ישות שופעת אהבה וחמימות.

הרקע הדתי של האדם קובע על פי רוב את זיהויה של הישות. ההוויה הזו יוצרת קשר עם האדם הגוסס באמצעות תקשורת טלפתית, מציבה לו שאלה שגורמת לו לחשוב על חייו ועוזרת לו למצוא את התשובה. הוויית האור מציגה לפני האדם סקירה פנורמית של חייו, ולאחר מכן הוא מוצא את עצמו מתקרב לגבול כלשהו המייצג את המעבר לחיים הבאים. כאן מתגלה לו שזמן מותו טרם הגיע, ושעליו לחזור לגוף. בשורה זו מתקבלת אצלו בהתנגדות, אך למרות זאת הוא שב ומתאחד עם גופו הפיסי. חוויה זו משפיעה עמוקות על יחסו של האדם למוות, ומאותו יום ואילך גם על יחסו לחיים.

החוויות האלה הרבה יותר נפוצות ממה שנהוג לחשוב. הקרדיולוג ד"ר סאבום מווירג'יניה תשאל בשנת 1976 מאה אנשים שעברו מוות קליני בבית החולים שעבד בו, ומצא ש-61 מתוכם עברו חוויות כאלה ("החיים לאחר המוות," ד' סקוט רוגו, הוצאת אור-עם). סקר מכון גאלופ שנערך בשנת 1982 גילה ששמונה מיליון אמריקנים עברו את חוויית סף המוות! ("מעבר לחיים" ג'ני ראנדלס ופיטר הוג, הוצאת אור-עם). סביר להניח שהישראלים אינם מפגרים אחרי האמריקנים בתחום הזה, אם כי מתקבל הרושם שארצנו שמרנית יותר מבחינת הביטוי הפומבי שאנשים מרשים לעצמם לתת לחוויות כאלה. ובכל זאת, למודעה שפרסמתי בחיים אחרים נענו לא מעט פונים.

את אחת הווריאציות המתאימות ביותר לממצאים של מודי, סיפרה לי שרי שובל, בת 54, פסלת, ציירת ומורה למוסיקה ולאמנות מצפת. "ראיתי ים גדול, ואני דוהרת על שני אריות, אוחזת ברעמה שלהם. הדהרה היתה כמו תחושה של היסחפות בתוך מנהרה, עם שאגות ונהמות מסביב," מספרת שובל על השעות שבהן שכבה על שולחן הניתוחים במצב קריטי. "עליתי על סירה קטנה והתחלתי לחתור בה במשוטים. הים היה שקט, והכוכבים היו בתוך הים כמו בתוך השמים. שמעתי מוסיקה נפלאה שהיתה מין אריג של קולות, ולפתע ראיתי חוט זהב שנמתח לכל רוחב הים. מצדו השני של החוט עמד אבי שנפטר, סבי שנפטר ועוד חברים וחברות שנפטרו, וכולם נופפו לי בידיהם וקראו לי באהבה 'בואי, בואי'," מספרת שובל בהתרגשות. "כשהגעתי לקו הזהב הבנתי שאם אני עוברת אותו אני הולכת איתם. פתאום הם זזו לצדדים, וביניהם עמדה דמות עם עין אחת במצחה כמו קיקלופ, שהייתה מסוגלת לראות בתוך החזה שלי. היה לה חוש הומור נפלא, וחשתי בתוך מצחי ללא מלים את השאלות ששאלה אותי. היא שאלה אם אני רוצה להצטרף אליהם או לא. עלה על דעתי להגיד לדמות שארצה להצטרף, כאשר גם לי תהיה עין אחת במצח, ועכשיו אינני יכולה להצטרף משום שיש לי שתי עיניים. התחלתי להתרחק, וכל החברים התרחקו ממני ונמסו. שטתי, וברגע שהגעתי לחוף חזרתי להכרה. מצאתי את עצמי אחרי הרבה ניתוחים, ונאמר לי שבמשך שעות רבות הייתי במצב קרוב למוות. זאת היתה חוויה מאוד חזקה. אני יודעת שיש חיים אחרי המוות ושהנשמות הולכות למקום מסוים. זה השפיע חזק מאוד על החיים שלי."

נגד האותנטיות של זיכרונות מסף המוות הועלו מספר טיעונים מדעיים שאין לזלזל בהם. במקרים רבים קשה לדעת אם האדם אכן הגיע למצב של מוות קליני או אפילו התקרב אליו, מכיוון שלא כל אירוע כזה מתרחש בבית חולים. רופאים שונים מסבירים את החוויה כולה כהזיות הנגרמות בשל מחסור בחמצן במוח. אחרים מסבירים את החוויה הנעימה כמין "סם הרגעה פסיכולוגי" שהמוח נותן לעצמו כאשר הוא מאוים בידי מותו המתקרב.

בספר "מעבר לחיים" מסביר הקוסמולוג האמריקני קארל סאגאן את חוויית המנהרה כשחזור תת-הכרתי של חוויית הלידה. אבל גם ההסברים האלה אינם נותנים מענה מספק לעובדה שחוויית סף המוות מלווה במקרים רבים בחוויה של יציאה מהגוף, ורבים מאלו ש"יצאו מגופם" מסוגלים לספר על מה שהתרחש בחדר וגם על דברים שאירעו בחדרים אחרים, במקומות מרוחקים ואפילו בעתיד, כאשר היו חסרי הכרה.

"ראיתי את מותו של חמי שהיה עדיין בחיים. ראיתי תמונות של אנשים שהכרתי, וראיתי דברים שיקרו להם, אף שבסיטואציה הזו לא היתה לי תחושה של זמן או עתיד," מספרת מירי פולג בת 49 מרמת-אביב, שחוותה מוות קליני לפני שבע שנים.
"אישה אחת עיוורת חוותה במהלך ניתוח שהיא מחוץ לגופה, ולאחר מכן יכלה לתאר במדויק מה התרחש במהלך הניתוח, ואפילו תיארה צבעים," מספר ד"ר יוסי באומהקר, ד"ר לפיסיולוגיה ופרמקולוגיה החוקר מצבי תודעה שונים.

הפסיכולוגיה המקובלת איננה מתייחסת באמון לחוויות סף המוות, ואיננה רואה בחיים שאחרי החיים אפשרות רצינית. הפסיכולוגית והסופרת ורדה רזיאל-ז'קונט עברה בעצמה חוויה של מוות קליני בשנת 74'. "בזמן הרדמה מקומית קיבלתי שוק אנפילקטי והתעלפתי. כאשר התעוררתי, אמרו לי שהייתי במוות קליני, אבל אינני זוכרת מאום". היא מספרת כי היא לא מאמינה בחיים שלאחר המוות וסבורה כי הסיפורים של אנשים שעברו מוות קליני הם למעשה פנטזיה: "אנשים מאמינים בזה כי זו נחמה. זה כל כך כיף להיפגש שוב עם כל יקירינו. הרי זה נורא שאנשים צעירים מתים! זה נפלא להאמין שניפגש שוב. זו אשליה מתוקה שאנשים נאחזים בה כדי להגן על עצמם מפני התפלות השרירותית של החיים והמוות."

יש המסתייגים כמו רזיאל-ז'קונט מחוויות סף-המוות, אבל דווקא מנימוקים רוחניים, ובלי לשלול את קיומו של החלק הנצחי בתוכנו. אלו טוענים שמצב של מוות הוא חוסר תודעה מוחלט, מכיוון שאנחנו יכולים לחוות תודעה עצמית רק כשאנחנו נמצאים בגוף. ושאנשים במוות קליני חולמים למעשה חלומות שחוו על סף המוות. אי אפשר לראות כלום בעולם הבא, משום שזה לא מקום. אין שם שמות, כתובות או אזרחות.