מפגש עם המציאות הפנימית

סדנאות השתיקה, ובכינויין המקובל "רטריט", נערכות בדרך כלל במקומות קרובים לטבע. מרגע ההגעה ועד לסיום, המשתתפים מנועים מלהחליף מילה, כשבהתחלה יש כמובן אנשים שמפרשים זאת כמעבר לתקשורת בפנטומימה. לא רק בזמן הישיבה במדיטציה נשמרת השתיקה אלא גם בזמן הארוחות. אי אפשר לבקש מאף אחד להעביר לך את המלח. הישיבות עצמן, אורכן 45 דקות, וביניהן משובצות גם מדיטציות בהליכה שנמשכות שלושים דקות. קשה להתרגל לישיבה הממושכת ולהשקיט את מצוקות הגוף. כשהתגברת לפרקים על היבט זה, מתחילה ההרעשה הפנימית. על השקט החיצוני נוטה תודעתנו לפצות בתכניות בידור משלה. מדהים להתבונן בתכנים שמייצרת התודעה שלנו ולהיווכח כמה מתוכם הוא פשוט פטפוט חסר ערך. אלה הם דברים שאנחנו עסוקים בהם רוב שעות הערות שלנו: שיפוטים והערכות, איך נראים לנו אחרים, מה קרה לי לפני שבוע, מה שכחתי לעשות וכו'. ואז מגיע הרגע שבו זה נמאס ומגעיל, ובהדרגה מתפנה בראש גם מקום לשקט. המצב הולך ומשתפר עד כדי כך שביום החמישי אין רצון להתחיל לדבר בכלל. תקשורת הופכת לעול מיותר. וגם - חוזרים לשגרה עם אווריריות חדשה, ניקיון פנימי.

בארץ פועלות שתי קבוצות המהוות זרמים שונים של מדיטציית הוויפאסנה: הזרם שהולך בדרכו של גואנקה, המורה הרוחני שממשיך בצורה מסורתית את התרגול והלימוד של הוויפאסנה, והזרם שמייצגת עמותת תובנה.

אל הוויפאסנה והבודהיזם על פי תפיסתו של גואנקה אפשר להתוודע באמצעות ספרו המצוין של ויליאם הארט, "האמנות לחיות" שתורגם לעברית. עמותת תובנה מרכזת ארגון סדנאות ואירוח מורים מכל העולם. הם מעידים על עצמם כי "דרך מדיטציית תובנה- ויפאסנה, אנו מנסים ליצור מסגרת מתחדשת לפיתוח תכונות אישיות של התבוננות, הקשבה, סובלנות, נדיבות ואהבה, מתוך קבלה מפוכחת של המציאות כפי שהיא, על כל המגבלות והסבל הקיימים בה. דרך מודעות למיגוון הפעולות היומיומיות הפשוטות, החל בנשימה, ניתן להגיע לתובנות אישיות עמוקות שיובילו לצמיחתן של שלווה פנימית ושמחה". תובנה רשומה כחוק כעמותה ללא מטרות רווח. היא לא כת, אינה נושאת מסר דתי שהוא ואין לה מנהיג או מורה רוחני מסוים. המטרה המרכזית היא ללמד את המדיטציה כדרך לקיום אורח חיים מתוך התבוננות".

סטיבן פולדר הוא אחד מוותיקי המתרגלים בארץ ומתרגל את מדיטצית הוויפאסנה מזה עשרים וחמש שנה. הוא עלה מאנגליה, התיישב עם משפחתו ביישוב הגלילי כליל, ומתגורר בבית שבנה במו ידיו.

פולדר מספר על שני היבטים הקשורים לטכניקת הוויפאסנה, שהם למעשה יצירה של שני תהליכים חופפים: הראשון מכוון לפיתוח הריכוז ולחידוד תשומת הלב. כדי להשיג זאת, אנו בדרך כלל נעזרים במעקב אחר הנשימה. במשך הזמן מתפתחת עירנות מלווה בתחושה של גילוי וחקירה פנימית. לצורך זה אפשר להשתמש בהתבוננות בכל מושא אחר: התמקדות בצליל או ביציבת הגוף. תוך כדי כך אנו מפתחים הבנה וידיעה של המקום שבו אנו נמצאים. ותחושה זו, של הכרת המרחב הפנימי, הופכת במשך הזמן ליכולת ריכוז.

בתהליך השני אנו מפתחים יכולת ליישם את הכלי של הריכוז על המציאות הפנימית שלנו. אנו משתמשים באירועים שקורים לנו בחיים במישור הגופני, הרגשי והמנטלי כמזון לתהליכים הפנימיים, כמושא להתבוננות.

פולדר מדגיש שישיבת מדיטציה שאורכת 45 דקות מהווה זמן אידיאלי, משום שהיא מספיקה כדי לאפשר לדברים לעלות. טוב ללמוד את הטכניקה של המדיטציה בסדנה מרוכזת (רטריט), שם מתאפשרת תשומת לב פנויה ממטלות היומיום. יש תחושה של יציבות מכך שבמשך חמישה ימים אנו מוקפים במרחב שמגן עלינו, שפוטר אותנו מדאגות, ומאפשר בכך לתכנים פנימיים לעלות. במשך חמישה ימים לא מדברים בכלל.

השתיקה והשקט שמסביב עוזרים להיות נוכח בהווה, ומצמצמים את הצורך שלנו להגיב לכל דבר, שהרי כל שיחה שלנו מסוגלת להדהד בראשנו במשך יום שלם, ואפשר רק לדמיין את עוצמת ההדהוד של הרבה שיחות. אבל כשאנחנו משקיטים את הרעש הזה, ולא עסוקים בתכנים שמגיעים אלינו מבחוץ, נוצרת האפשרות להתמקד בתכנים שמגיעים אלינו מבפנים.

סדנאות שתיקה הן פורמט שהתפתח בעולם המערבי, והן נועדו לענות על צורכיהם של המערביים, שהם כידוע אנשים קצת חסרי סבלנות שרוצים לקבל את חבילת התרגול מהר, ולא לשהות במנזר לתקופות ארוכות. רוב האנשים שחווים בפעם הראשונה את המדיטציה הבודהיסטית פוגשים אותה בצורת רטריט של חמישה או עשרה ימים, שבו יושבים ומתרגלים יום יום. בסוף הרטריט יש באמת תחושה שקיבלת משהו שאתה יכול לקחת ולתרגל בחיי היום יום שלך. כל ניסיון ללמוד זאת מתוך ספר או לבד, בלי בסיס קודם של רטריט, מעלה אצל המתרגל התמודדויות עם חוסר מנוחה, ספקות וחשש מביצוע לא נכון.