כל כך הרבה יוגה חוויתי השבוע, וכל כך מעט רגעי שלווה. אני לא יודעת מה היה קורה לעצבי אלמלא כל היוגה הזאת, בטח הייתי מגיעה לשלוותא או חוטפת שבץ. ובכל זאת על רקע המתח התרככתי וכמעט שכחתי את עצמי בשני השיעורים הנדירים שהעבירה סנדרה סבטיני בסטודיו של פראנה יוגה בת"א.
השיעורים התחלקו לשניים, שעתיים אחה"צ ושעתיים בבוקר למחרת.
הזמן הופך בשיעור של סנדרה לחסר משמעות, או מקבל משמעות אחרת. בתור מורה ליוגה אני מודעת לחשיבות של מסגרת הזמן של שיעור וכמות החומר שצריך להעביר במסגרת הזאת. מה שגורם לי הרבה פעמים להעביר את החומר בלחץ. סנדרה מנטרלת את הלחץ הזה, ואצלה אין צורך להספיק שלוש מאות תנוחות בשעה וחצי. עם ה"איזינס" הזה באה גם הקלה. היא מתבטאת בצורות רבות אבל זאת שהכי בולטת היא חוסר האמביציה שזורם בחדר, והכוונה היא במובן הטוב של המילה, במובן היוגי.
מורים רבים מהודו אומרים שכאשר הם מלמדים הודים הם צריכים לעודד, לדחוף ואפילו להצליף בהם כדי שיגיעו להשגים ואילו במערב אותם מורים מנסים להרגיע ולעודד אותנו דווקא לעשות פחות. ככה אנחנו המערביים, רוצים להשיג ולהשיג. בשיעור של סנדרה כולם מכוונים את האמביציה למקום אחר, מקום רך יותר, נעים והכל נעשה ל א ט ל א ט. זה נשמע אולי מייגע אבל זה מלווה בהרבה הדגשים פשוטים וטבעיים שחוזרים על עצמם ונעשה בהמון הומור ורוחב לב שנותנים לדברים מרחב ושקט לקרות מעצמם.
כפות רגליים קנאיות
לסנדרה יש נטיה להאניש את אברי הגוף ולתת להם תכונות אופי כגון עמוד השדרה הספקני והשמח, וכפות הרגליים שמקנאות אחת בשנייה. על הנייר זה אולי נשמע טפשי אבל בתוך כל הרצינות של העשייה ובקונטקסט הנכון זה פשוט מקסים. אין לאשה הזו משוא פנים והיא כולה אומרת טוב. בתוך ההוראות שלה היא מעודדת להרבה חיפוש פנימי, הקשבה ומשחק עם הגוף בכדי להתאים את התנוחה לגוף שלך ולא להיפך, כמו שקורה אצל מורים רבים אחרים.
עיקרון הנשימה הוא העיקרון הבולט בשיעור, ותרגיל שאהבתי במיוחד הוא תרגיל הדבורה המזמזמת. עבדנו בזוגות, השאיפה והנשיפה היא מהפה כמו זמזום של דבורה. בן הזוג יושב מאחור ובעזרת כף ידו יוצר מן גל לאורך עמוד השדרה מלמעלה עד עצם הזנב. האפקט שנוצר הוא כאילו דבורה קטנה מטיילת בין חוליות השדרה, עוברת פעם מימין ופעם משמאל לחוליות, כמו מכונית במסלול מכשולים, וגורמת לעמוד השדרה לצמוח ולצמוח. הוווווו, כמה שזה נעים, אין לכם מושג.
את השיעור הראשון סיימה סנדרה בהמלצה לצאת החוצה ולא להיחפז בחיים, לקחת את הזמן. בשני היא מאחלת לנו יום טוב, שיישמר לנו האורך הזה של עמוד השדרה, לא לשכוח לנשום, לפתוח את כפות הרגליים ולחייך חיוך גדול. מומלץ גם למי שלא היה בשיעור ורוצה לחיות נכון.