אל פחד

באחת הפרסומות שכיכבו בטלוויזיה בשנים האחרונות, ביקשה הבחורה מבן זוגה "לרגש אותה ולחדש לה". ואכן, מי מאיתנו לא מכיר את תחושת השיגרתיות שמלווה את חיינו מדי פעם, או במקרה הרע - רוב הזמן? רבים מן האנשים אולי השלימו עם השיגרה והשעמום הזה שאנו נוטים לקרוא לו חיים – אך אני לא. הפחד הרב אשר בקרבי איננו מפני המוות הבא בסוף החיים, אלא מן המוות המתרחש במהלכם. אינני טוען כי אין בי פחד מפני אותו רגע אחרון שיבוא עלי כאשר אנפח את נשמתי וגופי ייוותר ללא רוח חיים, מכיוון שיש בי גם ממנו, אבל יותר משאני פוחד מקצם של החיים, פוחד אני מחיים שאינם חיים. כוונתי בכך לאותה תחושה שאליה התגלגלתי פעמים רבות כאשר נתפסתי לשגרה וימיי חלפו עברו להם מבלי שיפקדו אותי כל מחשבות מעבר לאלו שאני צריך לחשוב כדי לענות על ענייניי הרגילים (מה לאכול, מה ללבוש וכיוצא בזה), ומבלי שאעמוד במהלכן בפני התנסויות חדשות. למעשה, בזמנים כאלה, נתפסו בעיניי מצבים לא מוכרים – כאיום. חששתי מפניהם ועשיתי הכל כדי להתרחק מהם.


כל זאת נמשך עד שהתחלתי להתאמן. שכן אז, לימדתי את עצמי לחפש אחר הלא ידוע, ולפחד דווקא מפני הזמנים הארוכים שבהם הכל מוכר ובטוח. כתוצאה מכך התחילו לעלות בי מחשבות שכמותן לא חוויתי מעולם, ותחושות רעננות שעל קיומן אפילו לא ידעתי. מפעם לפעם הייתי עוצר ושואל את עצמי: "מתי חשבת לאחרונה על משהו חדש לחלוטין? מתי הייתה לך הרגשה שאותה לא הכרת לפני כן?". ואם במקרה לאחר שאלה זו הייתי מבין כי כבר עברו מספר ימים בהם לא הציפו אותי מחשבות ותחושות חדשות, הייתי מבין כי אין בי הרבה מן החיים ונמלאתי פחד. כן, להיות עם האצבע על דופק החיים הרוחשים בתוכי היה חלק חשוב מאימוניי מאחר שתהליך חקירת החיים מילא אותי באין ספור שאלות.

בכדי שנוכל להעמיק יותר, בחרתי להביא בפניכם סיפור על מורה ותלמיד, שיכול להמחיש בצורה הטובה ביותר את כוונתי:

בשעת דמדומים אחת, לאחר שסיים התלמיד את מטלות יומו, ישב משועמם תחת עץ עבות ולא ידע מה לעשות. לפתע פתאום הקפיצה אותו על רגליו צעקה חדה, ולתדהמתו, ראה את מורהו שועט לעומתו ומנופף בפראות בשתי חרבות ארוכות. לפני שהספיק לעכל את המתרחש, הגיע המורה בהסתערותו קרוב די והותר, עד שהתלמיד קלט כי העניין רציני והוא מכוון את חרבותיו כדי לפגוע. ממש בשנייה האחרונה חמק מפגיעת החרבות, ומכיוון שלא היו בידו כל אמצעי התגוננות, נהג בדרך היחידה שנותרה לו, ונמלט על נפשו. מיד שמע את מורהו קורא אליו כי יעצור. התלמיד עצר, וכששב על עקבותיו והתקרב, שאלו המורה מדוע ברח. כשענה כי ברח משום שביקש להגן על חייו, שאלו המורה מדוע לא ברח והגן על חייו מפני השעמום אשר תקפו קודם לכן, והושיט לתלמיד את החרבות. מאוחר יותר באותו הערב, הסביר המורה לתלמידו כיצד מתחלפות דרגות עוצמתו הרבות של הרצון לחיות, ולמרות כל אלה – רצון אחד הוא. כאשר הוא חלש - רק איום מוחשי, כפי שהיוו החרבות, יתפס כסכנה. וכאשר עז באדם הרצון לחיות - אפילו שעמום יתפס כאויב מסוכן המאיים לפגוע בחייו, ומיד ישיב האיש מלחמה. במחסורו ישמר הרצון רק למקרי סכנה קיצוניים ויותיר את האדם עמום, ובמילואו יאיר את עיני האיש וידחוף אותו לחיפוש אחרי הסיבות שלשמן ניתנו לו חייו עלי אדמות מלכתחילה...

הכותב:

רון אנגלדר. מחבר הספר "אל העולם בו תבל יכול לקרות". מרצה ומורה בנושא המודעות העצמית, בעל ניסיון של 18 שנה בהדרכה ובהנחייה של קבוצות עבודה בהתפתחות אישית ורוחנית במסגרת מרכז "לזרום באור".