יש אנשים שצריכים למות כדי להאמין שיש חיים אחרי המוות. במקרה של פרופ' אבן אלכסנדר, הוא גם היה צריך לחזור לחיים כדי להשתכנע.
פרופ' אלכסנדר הוא לא עוד מחזיר בתשובה. מדובר בנוירוכירורג מהשורה הראשונה, בוגר הרווארד, שהקדיש את הקריירה שלו להבנת המוח האנושי. במשך שנים הוא הסביר לחולים, לעמיתים ולסטודנטים שחוויות סף מוות הן לא יותר מהתפרקות עצבית תחת לחץ, מין "קצר במערכת". ואז, בנובמבר 2008, המערכת שלו קרסה. והוא גילה משהו אחר לגמרי.
אלכסנדר נדבק בצורה נדירה וקטלנית של דלקת קרום המוח. תוך ארבע שעות הוא צנח לתרדמת עמוקה, והמוח שלו פשוט כבה. מדידות EEG הראו שהניאו-קורטקס שלו (החלק החיצוני והמתקדם ביותר של קליפת המוח, שאחראי על תודעה, רגשות, חשיבה ושפה) חדל לחלוטין מלתפקד. זהו האזור שבו מתרחשות כל הפעולות הגבוהות של המוח האנושי, והוא נחשב חיוני לחוויית העצמי. כשאזור כזה מושבת, מדעית, לא אמור להישאר דבר: לא מחשבה, לא זיכרון, לא חלום. רק חושך.
אבל מה שהוא חווה, לדבריו, היה הכל.
בספרו "הוכחה לגן עדן" הוא מתאר מסע מופלא דרך מרחבים שמימיים. עמק של פרחים זוהרים שלא נובלים, מפלים שנשפכים לתוך אגמים קריסטליים, אור זהוב שמרחף מעל המון יצורים רוקדים, מקהלות מלאכיות ששרות בקול רועם - וכל זה לצד דמות נשית שצפה אליו על כנף פרפר ומעבירה לו מסר שקט וברור: אתה אהוב, אתה שייך, ואין לך ממה לפחד.
אותה דמות, יגלה חודשים אחר כך, הייתה למעשה אחותו הביולוגית שמעולם לא פגש, שנפטרה שנים קודם לכן. רק חודשים לאחר מכן, כשהמשפחה הביולוגית שלו שלחה לו מכתב ובו תמונה של אחות שמעולם לא הכיר הבין שזו אותה דמות שראה בחיזיון. מבחינתו, זה היה אישור מוחשי לכך שהחוויה שלו הייתה אמיתית.
עוד מקרים דומים
כך נראה גן עדן? מת למשך 20 דקות וחשף את החוויה המדהימה שעבר
אתאיסט שמת וחזר לחיים מספר: "פגשתי את אבא. האנשים היקרים לכם מחכים לכם שם"
בהמשך, הוא מספר, נישא אל מרחב אחר ("הליבה", כפי שהוא מכנה אותו) שהיה חלל ללא מעלה ומטה, שמלא באהבה בלתי-מותנית. שם הוא פגש בנוכחות שהוא מתאר כ"בורא", לא דמות פיזית אלא כוח עצום ומרגיע שהעביר לו מסר: "אתה חלק מהאחד. תמיד היית, תמיד תהיה".
אבל החוויה הזו, עוצמתית ככל שהייתה, לא נועדה להימשך. לדבריו, נאמר לו שעדיין לא הגיע זמנו להישאר. ואז, כמו בגלילה לאחור, הוא חצה שוב את המרחבים הרוחניים שמהם הגיע - עד ששב לגופו.
הוא התעורר לפתע בבית החולים, אחרי שבעה ימים של תרדמת, אחרי שהצוות הרפואי כבר איבד תקווה. ההחלמה שלו הייתה מהירה ובלתי מוסברת מבחינה קלינית ולרופאים נותר רק להביט בו בתדהמה.
למרות העושר החזותי והתחושתי, אלכסנדר מתעקש שלא מדובר בהזיה. הוא לא רק ראה - הוא גם הרגיש. שלווה. חמלה. תחושת שייכות עמוקה. האחות ג'ולי מקפאדן, שמתמחה בליווי אנשים בסוף חייהם, פרסמה את סיפורו ברשת ואמרה: "זה נשמע כמעט כמו טריפ, אבל הוא טוען שזה לא הרגיש ככה. זה הרגיש אמיתי. טוב. נכון".
הרופאים לא האמינו כשהתעורר לפתע. אבל עבורו, זו הייתה רק ההתחלה. "החוויה שלי", כתב, "מייצגת את קצה הקרחון של תהליך התעוררות מדעית, כזה שמערער את ההנחות על הקשר בין מוח לתודעה. העולם לא יחזור להיות כשהיה".
מאז הוא מרצה, כותב, ומנסה להסביר שגם אם אין לנו את הכלים למדוד את הנשמה - זה לא אומר שהיא לא קיימת. מבחינתו, המוות הוא לא הסוף. הוא התחלה של שלב אחר. עמוק יותר. אישי יותר. קרוב מתמיד.