נילופר אטיק, סופרת בת 49 מסארי, בריטניה, חוותה אירוע יוצא דופן במהלך לידת בנה הראשון. לאחר 54 שעות של לידה מייסרת, היא קרסה ונותרה חסרת הכרה במשך חצי שעה. לדבריה, חוויית סף המוות הייתה החווייה המדהימה ביותר שעברה בחייה - והיא כבר אינה פוחדת מהמוות.
"כמו רוב האנשים, גם אני שמעתי על חוויות סף-מוות: אור מסנוור, מנהרות ארוכות ומפגש עם קרובי משפחה שהלכו לעולמם", היא אמרה ל-DailyMail, "אך החוויה שלי הייתה שונה לחלוטין. היא שינתה את תפיסתי לגבי המוות, פשוט כי החוויה עצמה הייתה שלווה ואפילו הגיעה לרמה של אושר עילאי".
היא סיפרה: "הייתי בת 41 כשילדתי את בני הבכור, מילו. לא ציפיתי ללידה קלה, אך גם לא דמיינתי שהיא תהפוך לסיוט מתמשך. הצירים החלו בפתאומיות בשעה 22:00 בלילה והופיעו כל שלוש דקות בעוצמה אדירה. הגענו לבית החולים ושוב הביתה ושוב לבית החולים ושוב הביתה, כשבכל פעם נאמר לי שאני עדיין לא בפתיחה מספקת כדי להתאשפז. הכאב היה בלתי נסבל, אך המיילדות טענו שזה נורמלי ליולדת בפעם הראשונה".
"הלידה נמשכה 54 שעות מייסרות. קיבלתי ארבע זריקות פטידין, השתמשתי כמעט ללא הפסקה בגז צחוק, ולבסוף - לאחר תחנונים רבים - קיבלתי אפידורל. התברר כי מילו היה במנח אחורי כשראשו חוסם את תעלת הלידה - מה שגרם לכאב העצום ולחוסר היכולת ללדת. בסופו של דבר, הוחלט לבצע ניתוח קיסרי, אך גם זה לא עבר חלק. קיבלתי מנת יתר של אלחוש שגרמה לשיתוק שרירי הגרון ומצאתי את עצמי נאבקת לנשום".
"החוויה כולה הייתה טראומטית", מספרת אטיק, "לא כך תכננתי את הלידה שלי. לקחתי קורס הכנה ללידה טבעית, דמיינתי את עצמי יולדת בסביבה רגועה, בתוך מים חמימים, מביאה את בני לעולם בנשימות עמוקות. אך המציאות הייתה רחוקה מאוד מהדמיון. כשסוף סוף החזקתי את מילו, הרגשתי אהבה עצומה אך גם חוסר תחושה. הוא נלקח לטיפול נמרץ בשל קשיי נשימה ואני ניסיתי לשמור על חוסן נפשי עד שנוכל לחזור הביתה יחד. בשלב הזה לא ידעתי עד כמה מצבי הפיזי התדרדר".
יומיים לאחר מכן, בעת ביקור אצל מילו בבית החולים, אטיק חשה סחרחורת עזה והתמוטטה. "הספקתי למלמל 'אני חייבת לשבת' לפני שהתמוטטתי. אמנם איבדתי הכרה, אך לא הרגשתי כמי שאיבדה הכרה. שמעתי את הצוות הרפואי מתרוצץ סביבי, אך במקום פחד - חשתי שלווה מוחלטת".
עוד בנושא:
"חוויתי מוות קליני למשך 6 דקות והגעתי לגיהנום. זה לא מה שסיפרו לי"
עבר חוויית סף מוות וטוען שיש לו הוכחה שפגש את סבו המנוח בעולם הבא
"במשך 28 דקות הייתי "חסרת תגובה". שמעתי את הרופאים קוראים בשמי, מנסים לגרות את גופי בכאב, אך לא יכולתי להגיב. במקום זאת, הרגשתי שאני נופלת, שוקעת בענן רך ומלטף. התחושה הייתה מרוממת - כמו אושר טהור ואינסופי. לא היה אור בקצה המנהרה, לא היו קולות שקראו לי. רק שלווה מוחלטת, תחושה של שחרור מוחלט מכל כאב או דאגה. התחושות היו חזקות כל כך שקשה לי להסביר אותן במילים. זה היה כמו רגע של חופש מוחלט - לא היה אכפת לי משום דבר. כל הדאגות, כל הכאב - הכל התפוגג. במקום זאת, הייתה תחושה של התרוממות רוח, של כניעה מלאה למצב".
בשלב הזה אטיק סיפרה שהיא השלימה עם המוות ולא רצתה בכלל לחזור לחיים, אולם אז היא נזכרה שיש לה בן שזקוק לה. "בעודי שוקעת עמוק יותר אל תוך התחושה הנפלאה הזו, לפתע צץ במוחי זיכרון של מילו. 'אני חייבת לחזור אליו!' חשבתי. באותו רגע, גל של קור שטף את גופי ופקחתי עיניים בבת אחת, נושפת לריאותיי אוויר. במקביל, הרופאים הזריקו לי אדרנלין, שהחזיר את גופי לפעילות. כששמעתי את בן זוגי מספר לי כמה הייתי קרובה למוות, הוא ציפה שארגיש פחד או הלם, אבל חייכתי. 'זה היה מדהים', אמרתי לו. הוא הביט בי בתדהמה ושאל 'מה היה מדהים?'. עניתי לו 'המוות. זו הייתה החווייה הכי מדהימה שעברתי".
נילופר אטיק מספרת כי מאז מה שקרה, היא אינה מפחדת עוד מהמוות. "איני יודעת אם יש חיים אחרי החיים, אך אני כבר לא חרדה מכך. אני גם מעריכה את החיים הרבה יותר - כל יום שאני חיה ורואה את מילו גדל הוא מתנה אמיתית. אני יודעת שאם וכאשר יגיע יומי, מחכה לי שלווה שאין דומה לה. אני גם מעריכה את החיים הרבה יותר - כל יום שאני חיה ורואה את מילו, שכיום בן 8, גדל הוא מתנה אמיתית. למרות שאני לא מספרת על כך להרבה אנשים, כדי שלא יחשבו שאיבדתי את שפיותי, אני יודעת שמה שחוויתי היה אמיתי. כאדם אגנוסטי, תמיד פקפקתי בסיפורים על חיים אחרי המוות. אך לאחר שחוויתי זאת בעצמי, הבנתי שאולי המוות אינו הסוף שאנחנו חושבים שהוא".
היא סיכמה: "מהחוויה הזו למדתי גם עד כמה חשוב להקשיב לגוף שלנו ולסימנים שהוא שולח. הלידה שלי הייתה מסעירה, כואבת וטראומטית - אך היא גם הייתה שער להבנה עמוקה יותר של החיים והמוות. אני מודה על כל רגע שיש לי עם בני ויודעת להעריך את החיים יותר מתמיד".