שמור על עצמך

המנזר של זן מאסטר סנגאי היה מהגדולים שבמחוז והיו בו נזירים רבים, שלמדו ותרגלו מדיטציה מבוקר עד ערב. במנזר נהוג שהולכים לישון בשעה תשע בערב, אבל אחד הנזירים היה נוהג באופן קבוע להתעורר בחצות הלילה ולחמוק החוצה אל מאורות האלכוהול של הכפר הסמוך. הנזירים כולם ידעו על כך אך ראש המנזר גילה זאת יום אחד במקרה כשנכנס בלילה לאולם בו כולם ישנו וראה פוטון אחד ריק.

השערים של המנזרים תמיד נעולים בין שקיעה לזריחה, וסנגאי שהכיר את המנזר עוד מנעוריו, יצא לחקור לאור הירח, ומאחרי אחד המקדשים הוא גילה את הכיסא עליו עלה הנזיר כדי לקפוץ מעל החומה. סנגאי הזיז את הכיסא, וחיכה מתחת לחומה. לאחר כשעתיים, כשנשמעו קולות של רשרוש בגדים, כרע סנגאי על ארבע והנזיר שירד מהחומה, דרך לו עם רגל אחת על הגב ורגל אחת על הראש. כשעמד הנזיר על האדמה הוא קלט לפתע על מה הוא דרך וקפץ בבהלה. סנגאי אמר בקולו הנעים: "קר בשעות המוקדמות של הבוקר, אפשר להצטנן בקלות, שמור על עצמך. "היה זה הלילה האחרון בו הנזיר עבר מעל החומה".

הסיפור על סנגאי מגלה צד פחות מוכר בתדמית הקשוחה של הזן היפני. גם הסיפור הבא מגלה את היכולת המופלאה של הרכות על פני הנוקשות: "יום אחד הגיעה מעטפה לבקתה בה חי מאסטר ריוקאן. בתוך המעטפה היו שני מכתבים, הראשון מאחותו, בו היא סיפרה בעצב רב שלבעלה יש מאהבת, שהוא יוצא אתה בגלוי למועדוני לילה ושהוא מבזבז בהם את כספי המשפחה. המכתב השני היה מקרובי משפחה נוספים, שביקשו ממנו שיפעל בנידון מכיוון שגיסו הוא האחראי על ניהול עסקי המשפחה ולנכסים כולם נשקפת כעת סכנת כליון.

ריוקאן חשב על המצב וכעבור מספר שבועות יצא לדרך הארוכה, לבקר את משפחתו. שנים רבות הוא לא ראה את אחותו ובעלה, וכשהגיע לביתם הם כולם שמחו מאוד. הוא סיפר להם שהוא עובר בדרך ממקום למקום והם הזמינו אותו בשמחה ללון בביתם. אחרי ארוחת הערב ישבו שלושתם ודיברו על נושאים שונים, אבל ריוקאן לא הזכיר במילה אחת את העניין אשר לשמו הוא בא. כל הלילה ישב ריוקאן במדיטציה, שקוע בהמתנה ובהתבוננות. עם שחר, כשהגיעה העת להיפרד, אמר ריוקאן לגיסו:

"ראה כמה מזקין אני, ידי כבר רועדות. עזור נא לי לקשור את שרוכי סנדלי." האיש הרכין ראשו בשמחה וקשר את השרוכים. כשסיים, אמר לו ריוקאן:
"תודה לך. רואה אתה, מיום ליום מזקין האדם, הולך ונחלש. שמור על עצמך."
אחר כך יצא ריוקאן לחצר, הסתובב וקד לבני הזוג לפרידה. הוא נתן בגיסו מבט רך וממושך, ועזב מבלי להוסיף דבר. מאותו היום חדלו ההוללויות של הגיס.

הקורא בספרות הזן מקבל לעיתים את הרושם שהלימודים והמורים נוטים להיות נוקשים, ולא פעם במקום תשובה התלמיד מקבל מכה של מקל על הראש. אבל למורי הזן יש שיטות נוספות, ואחת מהן אומרת שבמקום להתקיף בכוח, עדיף להתקיף ברכות. יש משהו ברכות שאי אפשר לעמוד בפניו, ובמרבית המקרים הרכות מסוגלת לחדור עמוק יותר מאשר המקל.

זה נכון שבמנזרי הזן יש משמעת, חוקים וסוג מסוים של נוקשות,
אבל יש גם את הצד השני, ההפוך.
המשמעת הפנימית מחזקת את היכולת להתמודד עם מצבים משתנים,
ולפעמים צריך גם מקל כדי להעיר את הישנים,
אבל כדי להיות זן מאסטר צריך גם לדעת שלושה דברים נוספים –
לדעת שהרכות חודרת עמוק יותר מאשר הנוקשות,
לדעת להכיל במקום להתעמת,
ולדעת להעביר את המסר מתוך אהבה.