נכנסה אליי לקליניקה אישה בשנות ה-50 לחייה, נשואה ואם לשני מתבגרים. עובדת שנים בחברת בניה גדולה. פנייה שדרו מצוקה רבה, עיניה היו עצובות ושפת הגוף שלה תאמה לדיכאון שבו חשתי שהיא מצויה. אכנה אותה דקלה (שם בדוי).
במפגש הראשון דקלה שיתפה אותי בכך שאת הטלפון שלי קיבלה לפני יותר משישה חודשים, אבל לא העזה להתקשר. קולה רעד ועיניה חיפשו כל דבר שיעסיק אותה מלבד התמקדות בי או בטיפול אליו פנתה.
המטרה אותה הציבה לעצמה לסדרת המפגשים איתי הייתה: "לעמוד על שלי, ללמוד להעריך את עצמי ולשים את עצמי איפה שטוב לי". על פניו זו מטרה שמנוסחת היטב וניתנת להשיגה בכלים של NLP. יתרון גדול למטרה זו הוא לקיחת אחריות מצדה של דקלה. המטרה כולה בשליטה (היא לא חושבת שמישהו אחר צריך להשתנות, אלא רק היא). זו כבר התחלה מצוינת ול-NLP יש טכניקות יעילות מאוד להשגת השינויים שהיא מבקשת לעצמה.
אבל היה לי ברור שיש הרבה מתחת לפני השטח. חשתי שהיא נושאת כאב אדיר. עצב עמוק ליווה כל תנועה שלה וכל מילה שיצאה מפיה. זיהיתי סימנים רבים של פוסט-טראומה (PTSD).
לפני שאמשיך בתיאור הטיפול של דקלה, אני רוצה להסביר מעט על פוסט טראומה
אירוע טראומתי הוא מצב, שבו אדם חווה איום משמעותי על חייו, ועל שלמותו הגופנית או הנפשית. אירוע טראומתי יכול להגרם בשל תאונה, תקיפה, מלחמה וכדומה.
חלק מהאנשים שחווים טראומה יפתחו תגובה פוסט טראומתית ולעיתים בהמשך גם תסמונת פוסט טראומתית, המכונה גם PTSD. לתסמונת זו מאופיינים ייחודיים כגון: פלשבקים, חלומות מבעיתים, עוררות יתר, ניתוק רגשי ועוד.
דקלה הייתה נראית מתוחה מאוד, כאילו בכל רגע יכול משהו נורא לקרות לה. היא חששה מאוד לפגוש את רגשותיה ועשתה מאמצים רבים כדי להימנע מכך. זה ניכר לאורך רוב, הפגישה הראשונה אבל הוכחה ניצחת לכך היית העובדה שלקח לה כל כך הרבה זמן לפנות אליי.
התלבטתי אם לשקף לה את מה שאני מאבחנת. האם לשאול בעדינות אם חוותה טראומה. אבל משהו בתוכי עצר אותי מלעשות זאת. רציתי במפגש הראשון לייצר את הבסיס לקשר ביננו (ב-NLP אנחנו קוראים לזה "לבסס רפור").
הפגישה הראשונה עסקה בהגדרת המטרה שאליה היא שואפת. כך מתחילה כל סדרת מפגשים
אבל לקראת סיום המפגש, פתאום דקלה פרצה בבכי. היא ניסתה לדבר ולומר לי משהו. לקח לי זמן להבין "בין השורות" שכשהייתה בת 8.5, בן דוד שלה אנס אותה מספר פעמים בעת שהיו בחופשה משפחתית.
היא שיתפה אותי בכך שמעולם עד היום היא לא הסכימה לחלוק זאת עם איש. זה סוד ששמור בתוכה כבר 42 שנים. אפילו בעלה אינו יודע על כך. וגם לא אימה שאיתה יש לה קשר טוב וכמובן שלא אחיותיה.
הבנתי מה מקור העצב האדיר שאני רואה בעיניה. זה גם הסביר את הפחד העז שלה מלפנות לטיפול שמא האונס יחשף. משהו בה חש שהיא אינה יכולה עוד לשאת את הסוד הזה לבדה.
דקלה נבהלה מהזיכרון שחשפה בפני. אני מניחה שהיא לא תכננה שזה יצא כלל ובטח שלא כל כך מוקדם בטיפול. יכולתי לדמיין שהיא רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולבלוע לתוכה שוב את הסוד. חשתי שהיא ממש רוצה לברוח מהקליניקה ולא לחזור יותר לעולם, ועם זאת, היא מחזיקה את עצמה ומתמודדת.
חיזקתי אותה על כך ששיתפה אותי באירוע כל כך משמעותי. אמרתי לה שזה וודאי מאוד מטלטל אותה לשתף בכך לראשונה בחייה. הסברתי לה שאם זה נחשף כעת זהו סימן מהתת מודע שלה לכך שהיא מספיק חזקה להתמודד עם הטראומה.
דקלה החלה להרגע מעט. המשכתי להסביר לה, במילים מעט שונות שעצם העובדה שהיא שיתפה אותי בכך כעת, מעידה על כך שתת-המודע שלה מאמין שזהו הרגע הנכון והמקום הנכון להתמודד עם הטראומה ולעבור תהליך משמעותי שיביא אותה למקום טוב יותר.
חששתי שדקלה לא תחזור למפגש שני ולמזלי התבדיתי
דקלה המשיכה להגיע בכל שבוע למפגש איתי. היא התמודדה עם תכנים קשים שעלו מתוכה. המון ביקורת עצמית וחוסר בחמלה כלפי עצמה. מרחב, הרגשות לה הכיל בעיקר כעס, פחד, אשמה ובדידות.
היה רגע בתוך הטיפול שבו דקלה כעסה עלי על כך שהטיפול אינו עוזר. היא משתפת פעולה ועוברת את כל התהליכים שאני מעבירה לה, אבל בתכלס אין שינוי. היא נתנה לי דוגמאות מתסכלות על כך שהיא אינה עומדת על שלה מול הבוסית שלה בעבודה. שהיא חשה מנוצלת, לא מוערכת, שקופה. היא חשה שעד שהיא לא תעריך את עצמה, אף אחד, אחר לא יעריך אותה, והיא ממשיכה להיות במקומות שאינם טובים לה.
הכלתי את התסכול שלה. ידעתי שהיא צועדת באומץ רב, בכיוון הנכון והטיפול עוד מעט יוכיח את עצמו. חששתי שהיא תתיאש, תאבד, תקווה ותפסיק להגיע. אבל דקלה המשיכה לבוא בהתמדה במשך 8 שבועות רצופים. ופרט לביטול אחד שנבע מכך שלביתה היה טקס סיום של לימודי התואר, היא תמיד באה בזמן, מוכנה לעבוד.
איזה מזל.
דקלה מציעה לסיים את הטיפול מיוזמתה
והבוקר דקלה נכנסה לקליניקה שלי והודיעה לי בצורה חגיגית שמבחינתה אפשר לסיים את הטיפול. הסתרתי את תדהמתי ותהיתי איך אחרי פחות מחודשיים היא מיוזמתה מציעה לסיים את הטיפול. אולי היא רוצה לברוח? אולי המפגש, הקודם היה קשה מדי עבורה?
לרגע חשבתי שהיא מוותרת לעצמה על השינוי, אבל מיד ראיתי על פניה חיוך גדול. קרן ממנה הבוקר משהו שמח ונרגש, משהו בה ממש זרח. היא סיפרה לי שהיא חשה ש"אבן נגולה מליבה". הטראומה, שחוותה בגיל צעיר כבר לא מנהלת אותה. היא מרגישה שהעניין סגור מבחינתה. שהיא עשתה עבודה מעמיקה ומפתיעה ובזמן כל כך קצר משהו עמוק בתוכה נרגע.
היא גילתה במהלך השבוע שחלף שהשגת המטרה שלה, הרבה יותר פשוטה ממה שהיא חשבה. היא תיארה לי איך במהלך השבוע הזה קיבלה הוכחות רבות מעצמה ומהסביבתה על כך שהיא מצליחה לעמוד על שלה. לדוגמא היא ספרה על מצב בו הציבה גבול ברור לאחת מהעובדות שלה. משהו שלא קרה לפני כן. אבל משמח מעך היה שהבוסית לה ראתה זאת וחיזקה אותה על כך.
אפשר לחשוב בטעות, שאם תהליך טיפולי נמשך מעט זמן הוא בוודאי פחות עמוק והשפעותיו ככל הנראה יהיו שיטחיות. זו טעות בהבנת העוצמה של ה-NLP. למזלי אני רואה כל יום בקליניקה את ההצלחות של הטיפול העמוק, היעיל והקצר הזה.
אני חשה זכות גדולה להיות במקומות כואבים וגם משמחים עם המונחים שאני מלווה. להיווכח שוב, ושוב בכוחו המרפא של ה-NLP.
אבל כעת אתם וודאי מרימים גבה בספקנות ורוצים לשאול, "איך, איך ה-NLP עושה את זה". אז טוב שנשארתם איתי עד עכשיו כי הנה זה בא.
מה עשיתי עם דקלה? איך זה הצליח?
בהתחלה רק חיזקתי אותה. אדם שחווה טראומה בדרך כלל מתקשה לתת אמון באנשים. למרות שדקלה נפתחה אלי כבר במפגש הראשון, ידעתי שזה מאוד שברירי. האסטרטגיה בה נקטתי, הייתה בניית קשר של אמון חזק בינינו (רפור). לאורך המפגשים הראשונים עסקנו רבות בכוחות הנפש שלה. חיזקנו אותה כדי שתוכל בהמשך להתמודד עם הטראומה ולצאת מהטיפול מועצמת וחזקה יותר.
העברתי לה תהליכי NLP שמטרתם להעצים אותה. לאפשר לה גישה נוחה למשאבים הפנימיים שלה. הכנתי אותה למעלה מחודש וחצי למפגש המשמעותי שעשה את המהפך.
למרות שהיו לדקלה חששות רבים, סמכתי על הקשר החזק שיצרתי והובלתי אותה למפגש שלם שעסק באופן ישיר באירוע הטראומתי. היא חזרה בדמיונה לגיל 8.5 ושיחזרה את האונס שנית, לפרטי פרטים. אבל הפעם היא לא היית שם לבד. אני הייתי שם איתה, קולי ליווה אותה ותמך בה. היא ידעה שזה לא קורה באמת שוב, ושהיא מוגנת, "בתנאי מעבדה" כאן בקליניקה. היא גם סמכה על עצמה ועל כוחות הנפש שלה וידעה שהיא באמת בשלה לעשות תיקון וריפוי של מה שחוותה.
אני כאשת מקצוע סיימתי בשלב, זה של הטיפול לערוך לה אבחון לפי ה-NLP והיכרתי את "פרופיל ה-NLP שלה (14 סעיפים אישיותיים שבעזרתם אפשר להתאים את הטיפול לאדם). וידעתי שאוכל לדעת אם דקלה תגיע לקצה גבול היכולת שלה. אבל אנחנו לא הגענו לשם. ולא היה צורך להאט את התהליך. דקלה הייתה בשלה מאוד לשחזור הטראומה.
זה היה מפגש קשה. הייתה בה בושה אדירה שלא פגשתי לפני כן בקליניקה, הדמעות לא פסקו ועצב אדיר ליווה את הפגישה כולה. אני הכלתי אותה שם. הובלתי את השחזור והריפוי ונתתי לתהליך עצמו לעשות את העבודה.
לאחר שסיימה לשחזר זאת התחלנו בתהליך של ריפוי. דקלה דמיינה את עצמה כיום, כאימא, פוגשת את דקלה הילדה ותומכת בה. דקלה האם עזרה לדקלה הילדה לגלות את כוחותיה, לראות ששרדה והצליחה למרות הכל.
בסיום הפגישה דקלה הייתה שקטה. מותשת. ידעתי שלתהליך ייקח זמן להדהד בתוכה והיא זקוקה למרחב שקט כדי לעכל את שעברה.
הפגישה הזו, ל שחזור הטראומה התרחשה בדיוק לפני שבוע. והבוקר - מחויכת, קורנת ושלווה, היא נכנסת לקליניקה והודעה לי שהטיפול הצליח. שהיא בשלה להתחיל ולהיפרד.
היא הודתה לי בעיקר על כך שלא וויתרתי לה על שחזור הטראומה, וזה מה שעשה את התרפיה.
כל כך הרבה א.נשים סביבנו סוחבים על גבם טראומות. כמו דקלה יש אנשים ששנים מסתירים סוד. רבים חושבים שטראומה לא ניתן לרפא. שזה קרה ואין כעת מה לעשות עם זה. חשוב לי להעביר מסר לכל מי שסובל מטראומה - אל תישארו לבד. פנו לטיפול. טיפול NLP הוכח כיעיל מאוד לטיפול בטראומה ויש מחקרים רבים שהוכיחו זאת. ממש על קצה המזלג הנה תקציר של אחד באנגלית ואחר, מפורט ובעברית מטעם אוניברסיטת ת"א: על השימוש NLP בטיפול בפוסט טראומה אצל נשים לאחר לידה.
נפגעתם בעברכם? יש דרך להירפא מזה, והדרך שאני מכירה ומאמינה בה היא NLP
שווה לנסות. אם לא יועיל, וודאי לא יזיק. אנחנו יודעים איך לשמור על המונחים שלנו וללכת בקצב שלהם.
אם התרשמתם אבל מטבע הדברים אתם עדיין קצת סקפטיים- אני מזמינה אתכם להגיע לשיעור מפגש עם NLP, להתרשם בעצמכם, לעבור תהליך (קצר) ולהבין איך זה עובד. מכללת רטר המכשירה את טובי המטפלים, מקיימת מפגשי היכרות מדי חודש.