צפו בתחזית השבועית:
אהבה מהכוכבים - סיפורו האישי של יאיר טריבלסקי
פעם, לפני המון שנים - אבל ממש המון - התאהבתי במפת לידה של מישהי. בחורה אחת באה אלי כדי להתייעץ איתי בתחום המקצועי. ישבנו לא מעט, מנתחים את המצב ובוחנים אפשרויות, זו הייתה בחורה מוכשרת מאוד. היא הייתה גרפיקאית שעבדה במשרד שלא העריך אותה. זה היה ברור לגמרי. מהר מאוד איתרנו נקודות זמן שבהם הייתה יכולה לעשות שינויים: היא הייתה צריכה לבקש העלאה, לבקש קידום, ואם יסרבו - להחליט אם היא נשארת או עוזבת. אמרתי לה שלדעתי היא בכל מקרה תתקדם, בין אם תישאר או בין אם תעזוב. בנינו תכנית פעולה מקצועית, היא הייתה מרוצה, שילמה - והלכה.
בערב, מתוך הרגל, התבוננתי שוב במפת הלידה שלה, ופתאום שמתי לב לדבר מדהים: רוב הכוכבים במפת הלידה הזו התאימו מאוד לכוכבים במפת הלידה שלי, מאספקט של זוגיות. הכנתי קפה, התיישבתי, והסתכלתי שוב: לא טעיתי. כמעט הכול היה שם. מרס וונוס, השמש והירח, אפילו מרקורי - הכול התאים!
באותו זמן הייתי לבד. קשר שהסתיים קודם לכן השאיר אותי מרוקן ובודד. מבחינת יחסים לא הצלחתי להבין ממנה אם היא בזוגיות או לבד: במפת הלידה שלה רצתה לדבר רק על התחום המקצועי. בבוקר למחרת התעוררתי בתחושת החמצה: הנה פגשתי אתמול מישהי שיכלה בהחלט להיות פוטנציאל נפלא לזוגיות עבורי, עם כל הסלקטיביות שלי, ואני שוכב כאן לילה אחרי לילה לבד, תקוע עדיין בקשר ההוא עם בחורה שכבר מזמן המשיכה הלאה בחייה. איזה צירוף מקרים מעצבן. מה עושים עכשיו?
אולי אחד או שניים שם בבית שואלים עכשיו 'רגע, למה לא התקשרת אליה?' אז זהו, שזה היה ממש לא נכון מבחינת אתיקה מקצועית. אם לא אתקל בה במקרה בסופר או ברחוב - וזה לא היה כל כך סביר כי היא גרה בעיר אחרת - אין מצב שזה יקרה. חשבתי וחשבתי ו... שחררתי. אני רומנטיקן, זה נכון, אבל בשביל להתאבד על מקרים אבודים מראש צריך באמת להיות מפסידן אמיתי. אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה, אותו משפט של לוזרים נצחיים שמעדיפים לזרוק את הכול על הגורל, במקום לקחת יזמה, והמשכתי הלאה.
מדי פעם נזכרתי בה, בעיקר בתקופות שהייתי לבד או שהייתי עם בחורות שלא ממש התאימו לי, והיו הרבה כאלה: הייתי אז סוג של בררן, ולמערכת יחסים אמיתית אני צריך מישהי מורכבת באמת, מה לעשות, כדי שתכיל את כל השטויות שלי ועדיין תאהב. סוג של ילדון קצת מרגיז, שעדיין לא ויתר על האידיאלים שלו. אולם הגורל והכוכבים - הכתמים הלבנים האלה שם למעלה שיענו קורצים לנו בלילות - רצו אחרת: אחרי שנתיים בערך היא התקשרה אלי. הייתי בנסיעה, ולא זיהיתי את המספר. היה נדמה לי שזו היא, אבל בדיוק נכנסתי לפגישה ושכחתי מזה. קורה.
אלא שכשהגורל מחליט משהו, הוא מתעקש: שבועיים לאחר מכן הזדמנתי למסיבה בעיר שהיא גרה בה. חברים הזמינו אותי לרגל נסיעה של אחד מהם. נכנסתי, מזגתי לי כוסית, ופתאום ראיתי אותה עומדת לבדה במרפסת ומשקיפה החוצה. אי אפשר היה לטעות בפרופיל. כשכותבים לך בספר שהלב מחסיר פעימה זה נשמע מאוד ספרותי, אבל זה אשכרה מה שקרה לי: הפסקתי לנשום לרגע, רצתי לחדר האמבטיה ופרעתי את שיערי הארוך (אז) ברישול פרוע אך חינני, וניגשתי אליה למרפסת. היא הסתובבה אלי, ועיניה התרחבו: "יאיר...". חייכתי לי בשקט חיוך גברי בוטח, והתבוננתי בה. היא נראתה בדיוק כמו אז. בחורה נאה. נזכרתי במפת הלידה שלה, וראיתי את כל הכוכבים שם מסודרים בשורה בעיניים שלה, מחייכים וקורצים אלי: "בוא אלינו".
ואז היא התחילה לדבר. מאחורינו רעמה המסיבה, אבל שנינו ראינו רק זה את זו. ואז קרה הבלתי אפשרי: היא סיפרה לי מה קרה לה אחרי המפה שעשינו ביחד. "האמת שהתאהבתי בך", היא אמרה, "היית בדיוק הגבר שהייתי זקוקה לו אז. הקסם שלך, החכמה שלך, החיוך שלך.. אתה היית הגבר שהייתי זקוקה לו, אבל בדיוק היה לי חבר. לא ממש התאמנו אבל זו אני, נאמנה. הרגשתי שממש מצאתי את מי שמתאים לי, אבל זה היה אז בלתי אפשרי".
שתקתי. היא לגמה מהכוסית שבידה והמשיכה: "אחרי כמה חודשים נגמר הקשר ההוא. האמת שהכתובת הייתה על הקיר כבר מהתחלה אבל ראית במפה שאני עקשנית, לא מוותרת. הוא הסתיים, המשכתי הלאה, ומאז - הייתי לבד. היה לי קשה להתפשר על משהו שאני לא רוצה. זו אני. הייתי פשוט בודדה לגמרי".
הסתכלתי עליה, והבנתי שהגורל אכן נותן לי הזדמנות נוספת: לכמה אנשים שאתם מכירים זה קורה? לקחתי לגימה כדי לאזור אומץ ולהתחיל לדבר ואז היא אמרה "עד לפני שבועיים". כן, לפני שבועיים היא פגשה מישהו. "פגשתי מישהו מקסים וחכם ואפילו קצת דומה לך, כשאני חושבת על זה. לא יכולתי להפסיק להקשיב לו. אחרי הערב הראשון אמרתי לעצמי שמי שאני באמת רוצה הוא בעצם.. אתה. הוא הזכיר אותך. אז אחר הצהריים פשוט לקחת את הטלפון, והתקשרתי אליך. לא ענית".
"כן", אמרתי, "ראיתי, אבל נכנסתי בדיוק לאיזו פגישה מקצועית ו...". "לא חשוב", היא אמרה. "מה שצריך לקרות - קורה, נכון? אתה אמרת לי בעצמך את המשפט הזה פעם". הרגשתי שהנשימה שלי שוב נעצרת. האם יש באמת מצב ש... אבל באותה שניה חצה גבר גבוה ושרמנטי את חדר המסיבה ויצא אלינו למרפסת. הוא ניגש וחיבק אותה. "תכיר", היא אמרה לי, "זה מוטי". לחצתי את ידו. הוא פנה אליה: "את בסדר? צריכה משהו?". היא השיבה: "לא, אני רק מפטפטת עם ידיד מהעבר...". הוא חייך אליי, נתן לה עוד חיבוק ונכנס פנימה.
"כן", היא אמרה, "זה הוא. מאוחר יותר באותו ערב כשלא ענית הוא התקשר שוב. הייתי לבד. החלטתי אולי בכל זאת לתת לזה צ'אנס. הסתבר שצדקתי: הבחור באמת היה מקסים ברמות ושובה לב. הבנתי שזה בעצם הגבר של חיי. מן תחושת בטן כזו, אתה יודע. מאז זה פשוט... כאילו יש לי כנפיים, בפרסומת הזו של רד בול. בשבוע הבא אנחנו עוברים לגור יחד". "בהצלחה", אמרתי לה, "ועכשיו ברשותך אני נכנס פנימה, עוד לא אמרתי אפילו שלום למארחת..."
חודשיים הסתובבתי עם חיוך מריר ותחושה של החמצה. אחר כך מצאתי מישהי אחרת ונכנסתי לקשר אמיתי לזמן ארוך. אחרי חמש שנים פגשתי בה שוב בחוף הים, לבד, עם ילדה קטנה. היא שכבה מתחת לשמשיה וקראה ספר. כשקראה לילדה שתצא מהמים ותאכל משהו זיהיתי אותה. דיברנו קצת. מסתבר שהקשר עם ה'גבר של חייה' החזיק שנה וחצי, בהם הספיקו גם להתחתן וללדת ילדה, עד שהיא קלטה שיש עוד כמה בחורות שמרגישות אליו בדיוק את אותו הדבר. הם נפרדו בשקט, ומאז היא לבד. "ואתה?", "אני בזוגיות מקסימה", אמרתי לה. הכול טוב, בסופו של דבר, הרי מה שצריך לקרות - קורה, זוכרת?".
אחרי שגם הקשר ההוא הסתיים, החלטתי שבפעם הבאה כשאני מזהה מישהי שמתאימה לי באמת - אני מרים את הכפפה הזו, ובלי תירוצים. כמה פעמים בחיים זה כבר קורה לנו. כדי שלא נחוש את תחושת ההחמצה הזו, כדאי שכשזה קורה - פשוט נפעל: גם אם זה לא ממש נוח. לחיים יש את הדרך שלהם להחזיר אותך לצומת הזו עם מה שזכית בו בחיוך - או בלעדיה, ואז החיוך הזה מעט מריר ואת החיוך הזה אני מעדיף לשכוח. עכשיו כשאני כותב את כל זה, אני מבין שכשיש התאמה אמיתית - ובתור אסטרולוג אני יודע שהכוכבים אכן מראים אותה - כדאי לא לתת לפחדים שלנו לעצור אותנו, אלא לקחת יוזמה. לא לחכות לאיזו מסיבה שתגיע עוד שנתיים כדי שנרגיש שבאמת החמצנו משהו.