הפחד לחיות

הפחד הרב אשר בקרבי אינו מן המוות הבא בסוף החיים, אלא מן המוות המתרחש במהלכם... אינני טוען כי אין בי פחד מאותו רגע אחרון שיבוא עליי כאשר אנפח את נשמתי וגופי ייוותר ללא רוח חיים, מכיוון שיש בי גם יש ממנו. ואף על פי כן יותר מאשר אפחד מקצם של החיים פוחד אני מחיים שאינם חיים.

כוונתי בכך לאותה הוויה קהת חושים, שאליה התגלגלתי פעמים רבות כאשר נתפסתי לשגרה וימיי חלפו עברו להם מבלי שיפקדו אותי כל מחשבות מעבר לאלה שאני צריך לחשוב כדי לענות על ענייניי הרגילים; ומבלי שאעמוד במהלכן בפני התנסויות חדשות. ולמעשה, בזמנים כאלו, נתפשו בעיניי מצבים לא מוכרים - כאיום; חששתי מפניהם ועשיתי הכל כדי להתרחק מעליהם.

עד שהתחלתי להתאמן; לימדתי עצמי כיצד לחפש אחר הלא ידוע ולפחד דווקא מן הזמנים הארוכים שבהם הכול מוכר ובטוח. כתוצאה מכך התחילו להופיע בי מחשבות שכמותן לא חוויתי מעולם, הרגשות רעננות שעל קיומן אפילו לא ידעתי. מפעם לפעם הייתי עוצר ושואל את עצמי: "מתי חשבת לאחרונה על משהו חדש לחלוטין? מתי הייתה לך הרגשה שאותה לא הכרת לפני כן?"

והיה אם הייתי מוצא כי כבר עברו ימים ללא מחשבות והרגשות חדשות, ידעתי שאין הרבה מן החיים בחיי ונמלאתי בפחד. כן, להיות עם האצבע על דופק החיים הרוחשים בתוכי היה חלק חשוב מאימוניי.

אט אט התמלאתי בהשתאות נוכח פלא החיים ונעור בי התהליך של חקירתם. התהליך הזה ממלאני באין-ספור שאלות המביאות עמן חיות ועירנות, כמותן לא ידעתי כי אפשר; ואם אחדל לשאול, סימן ודאי הוא כי גווע התהליך בתוכי... ואילו הרגשת הפחד שאני נושא עמי באה להגן עליו מפניי! כן, מפניי! וזאת משום שחייו ומותו, בידיי הם, הנני אדונו ובכוחי לקיימו או לבטלו...

הפחד הזה - אם מפותח הוא בנו - מגן על הרצון לחיות, מפני עצלותנו. בעטייה של זו, האחרונה, עיניהם של אנשים כה רבים כבויות והשממון מושל בנפשם. די להביט באור עיניהם של ילדים, או של זוג אוהבים, כדי לדעת כי אמנם כאלה הם פני הדברים.

וכדי להאיר לעומקם של התחומים הנטושים הללו, ננדוד לעולמם של מורה חכם אחד ותלמידו: בשעת דמדומים אחת, לאחר שסיים התלמיד את מטלות יומו, ישב משועמם תחת עץ עבות ולא ידע מה לעשות. לפתע פתאום הקפיצה אותו על רגליו צעקה חדה, ולתדהמתו ראה את מורהו שועט לעומתו ומנופף בפראות בשתי חרבות ארוכות! לפני שהיה סיפק בידו לעכל את המתרחש, הגיע המורה בהסתערותו קרוב די והותר עד שהתלמיד קלט כי העניין רציני והוא מכוון את חרבותיו כדי לפגוע. ממש בשנייה האחרונה חמק מפגיעת החרבות; ומכיוון שלא היו בידו כל אמצעי התגוננות, נהג בדרך היחידה שנותרה לו, ונמלט על נפשו... מיד שמע את מורהו קורא אליו כי יעצור.

התלמיד עצר; וכששב על עקבותיו והתקרב, שאלו המורה מדוע ברח. כשענה כי ברח משום שביקש להגן על חייו, שאלו המורה מדוע לא ברח והגן על חייו מפני השעמום אשר תקפו קודם לכן, הושיט לתלמיד את החרבות, והלך...

מאוחר יותר באותו הערב הסביר המורה לתלמידו כיצד מתחלפות דרגות עוצמתו הרבות של הרצון לחיות, ולמרות כל אלה – רצון אחד הוא. כאשר הוא חלש - רק איום מוחשי, כפי שהיוו החרבות, ייתפש כסכנה; וכאשר עז באדם הרצון לחיות - אפילו שעמום ייתפש כאויב מסוכן המאיים לפגוע בחייו, ומיד ישיב האיש מלחמה שערה. במחסורו יישמר הרצון רק למקרי סכנה קיצוניים ויותיר את האדם עמום; ובמילואו יאיר את עיני האיש וידחוף אותו לחיפוש אחרי הסיבות שלשמן ניתנו לו חייו עלי אדמות מלכתחילה.