המסע פנימה

יש דברים שחבל לנסות להבין. עוגת קצפת, חיבוק עם תינוק, פריחת הדובדבן וגם מדיטציה. במקום שבו החוויה היא העיקר אין מה להבין, ובמנזרים היפנים קודם כל מושיבים את הבאים מול הקיר לשבועיים, ורק אחר כך יחליף אתם ראש המנזר כמה מילים.

אחרי השבועיים הראשונים, רוב האנשים עדיין לא מבינים מה זה מדיטציה, אבל דבר אחד הם מבינים - שמאוד קשה להם לשבת בשקט, ויש רדיו פנימי שמשדר להם ללא הרף בתוך הראש. הם פשוט לא מצליחים להיכנס לרווח שבין המחשבות וקצת לנוח.

הראש לא מסוגל להפסיק לעבוד והוא לא מבין מה יש לנו לחפש בעשייה שהיא כלום ורבע. כיצד אפשר להחכים במשהו מלשבת לבד בחדר שקט? לשבת ולא לעשות כלום – לא חבל על הזמן? מה נותנת הישיבה האוטיסטית הזו?

ההיגיון צודק מבחינתו. אפשר היה לנצל את הזמן להשקות את הצמחים, לצאת לסידורים או לקרוא עיתון. אם זה היה תלוי בו, גם עוגת קצפת, לרקוד במסיבה או לשבת בים היה מיותר.

כשמניחים בצד את הרצונות והמחשבה מתגלים מעט מהיתרונות שבישיבה חסרת מעש, ונפתח פתח של חופש בדרך אל האושר. לצורך כך, בואו נדמיין לרגע סרט אנימציה קצר על המעגל הסיני של היין והיאנג.

בסמל הטאו יש קסם חמקמק שלא מתגלה כל עוד הציור הוא דק ושטוח. קסם זה הוא סוד האושר הפנימי של חכמי המזרח, והוא אומר שרק כאשר שני החלקים המנוגדים שנמצאים בתוך המעגל מגיעים לאיזון מושלם, רק אז המנוע נדלק וכמו כור גרעיני הם מתחילים להסתובב במהירות גדולה שמפיצה אור נעים ומייצרת מתוך עצמה אנרגיה חיובית ובריאה.

לפי תורה זו, שני הניגודים שאמורים להגיע לאיזון הם "חוץ" ו"פנים".

ה"חוץ" כולל את הבית, העבודה, המשפחה, החברים, הסידורים, הבעיות, ההנאות וכל שאר הדברים שמעסיקים אותנו באמצע השבוע ובסופו. ה"חוץ" הוא הדמות שאנחנו משחקים בתיאטרון החיים, התפקידים החוזרים על עצמם במחזה האקראי שלנו, כשבמהותנו יכולנו לשחק באינספור תפקידים אחרים. מדיטציה היא מעין סדנא אישית לפיתוח השחקן בלי קשר לתפקידים שהוא ממלא. זהו מסע בעקבות משהו אחר, פנימי, משהו שהוא לא הראש שלכם וגם לא הגוף שלכם, שגם הוא במידה מסוימת רק תלבושת זמנית של השחקן וחלק הכרחי מהתפאורה הכללית. משהו שהוא אתם בעצמכם.

קניתם כרטיס טיסה, נפרדתם מכולם, הגעתם ליפן והתקבלתם ללימודים במנזר זן. במשך השבועיים הראשונים ישבתם על כרית שחורה בתנוחת המדיטציה מול הקיר, אבל כל מה שעבר לכם שוב ושוב בתוך הראש היו תמונות מהמחזה שלכם, שאותו בקשתם לעזוב.

כדי לגלות אם יש אמת בהנחה הסינית שהמרחב הפנימי הוא גדול בדיוק כמו היקום שבחוץ, צריך לפנות זמן כדי לשוטט במרחבים הפנימיים. אבל לפני שמצליחים לגלוש שם בנעימות, יש פחד אחד ויש קושי אחד אתם אנו נאלצים להתמודד. הפחד הוא להיכנס פנימה, ולמצוא שם זיכרונות שאנו מנסים לשכוח, חלומות שעליהם ויתרנו, וחרדות שניסינו להדחיק. הקושי הוא להשתיק את הרדיו הפנימי.

לכל אחד יש את הרדיו שלו ובדרך כלל הרדיו הפנימי נעול על תחנה אחת שלא משדרת תוכניות אופטימיות. כמעט בלתי אפשרי לכבות את הרדיו (כדור שינה יכול לעזור אבל זה לא ממש פתרון), והמסקנה אליה הגיעו היוגים ההודים הייתה שאם אי אפשר לכבות את הרדיו, אז לפחות אפשר להחליף לו תחנה.

לפי השיטה ההודית, מדיטציה טרנסנדנטאלית לדוגמא, כל מה שצריך לעשות זה לשים בתוך הרדיו הפנימי דיסק של מנטרה, שהמשמעות שלו היא לא רלוונטית, אבל בסופו של דבר תקבלו תחנה הרבה יותר רגועה.
החשיבה החיובית האמריקאית (אוטוסוגסטיה, לואיז היי) היא הפיתוח של הפעלול ההודי, ושם הדיסק שאנו מניחים בתוך הרדיו הפנימי מכיל מסרים שמחזקים לנו את הביטחון העצמי וגם מזכירים לנו את הדברים היותר חשובים בחיים.
המנטרה, שנמצאת בשימוש נרחב גם בהינדואיזם וגם בבודהיזם, היא יותר "פתוחה" מהמסר המילולי הממוקד, והיא יכולה להיות שער כניסה למקומות שהם הרחק מעבר לכל מילה, משפט או מחשבה.

אחרי שהקתרזיס והטראנס מנקים את החלל הפנימי ומסירים את קירות הפחד, ואחרי שמבינים שהמאזין היחידי של תחנת הרדיו יכול גם להעביר לתחנה אחרת כשנמאס לו, נפתחת האפשרות לגלות יקום חדש, שמסתבר שהיה שם כל הזמן.

השלבים הבאים במסע הרוחני יהיו לרדת מהבמה אל האולם, להתיישב על המושב המרופד, לנוח, להירגע ולהסתכל באריכות (אבל מבחוץ) על כל המחזה. אחר כך מגלים שאפשר גם לוותר על הצפייה במחזה, ולצאת מהאולם החשוך אל אור היום הבהיר שבחוץ.

הקטע הכי גדול, זה כשקמים מהכורסא, מסתובבים, פוסעים במעבר ויוצאים החוצה מהאולם אל אור היום, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו שוב בתוך ההצגה, בדיוק באותו המקום בו היינו בהתחלה, אבל ההבדל הגדול והשינוי המאוד משמעותי הוא, שעכשיו הרבה יותר נעים ואנחנו כל הזמן נהנים. שני הניגודים של "פנים" ו"חוץ" הופכים להיות אחד, והאחד הזה הוא מי שנושם עכשיו.