לחפש רחוק, למצוא קרוב

סמל היין והיאנג של הטאו הסיני, מציע רמז לדרך רוחנית. על פי תורה זו, האיזון בין ה"ראש" וה"רגש" הוא הענין העיקרי בדרך אל האושר והשלווה הפנימית. לפי הטאו, כאשר האדם סובל מחוסר שקט פנימי מתמשך, הסיבה לכך כנראה נעוצה בחוסר איזון בין הראש והרגש שהתפתח למצוקה אמיתית.

קיץ אחד עבדו הנמלים במרץ רב בשדה שהיה בו גם צרצר שניגן בגיטרה וצחק עליהן ועל חריצותן. הנמלים נעלבו אבל המשיכו לעבוד בלי הפסקה. בתמונה הבאה יורד שלג כבד, והצרצר, שקוע עד ברכיו בשלג ומחזיק את הגיטרה, מבקש מהן אוכל.
הנמלים היו מאושרות. הן אמרו לו: "אתה רואה, חשבת שמותר ליהנות, אבל עכשיו אתה הולך למות. אנחנו אומנם הקרבנו את השמחה שלנו, אבל אנחנו נשרוד כי חשבנו קדימה ודאגנו לעתיד".
סיפור ילדים תמים זה, מסביר את מה שקרה בארצות הקור. כל הצרצרים עזבו עם הגיטרה, הלכו לשתות טקילה במקום אחר, ואלה שנשארו, התחילו לחשוב כמו נמלים.

באופן גס, ניתן לדבר על שני סוגים של טיפוסים. יש בעלי אופי ממושמע, אחראי, ביקורתי, שכלתני ומאופק, שחשוב להם מה אחרים יגידו, שמאמינים בחוקים ונלחצים אם לא מגיעים בדיוק בזמן, ויש רגשיים ומשוחררים כמו זורבה היווני שמרשה לעצמו לבכות, לצחוק ולהשתכר לעיתים. מה שמבדיל בין שני הסוגים הוא האופי של הבוס הפנימי שלהם. אצל אנשי הראש הוא מנהל פנימיה קפדן ואצל אנשי הרגש הוא מתייחס לחיים כאל טלנובלה דרמטית.

בארצות החמות, חלק מהיום אי אפשר לעשות דבר מלבד לנוח. יש תרבות שלמה סביב המנוחה בהודו, בדרום אמריקה, באפריקה ובארצות הים התיכון. בארצות החמות, הבטלה היא חלק מהחיים, אבל בארצות הקרות הדברים מסובכים יותר ומי שרוצה לשרוד, צריך לוותר על הגיטרה וללכת לעבוד.
בארצות הנמלים מחנכים את הילדים להיות רציניים, מאופקים, מחושבים ולהתנהג כמו שצריך. לקום עם שעון מעורר ולצאת מהבית כשיש עדיין חושך בחוץ. בארצות הצרצרים יש מוסיקה וריקודים, יש אוכל טוב ולובשים פחות בגדים, אבל מצד שני אין יעילות, אין סבלנות, ועושים עניין מכל דבר.

כמו שיש מדינות נמליות ומדינות צרצריות, יש גם הורים נמליים והורים צרצרים. מי מההורים שלכם יותר מדגיש שאסור לחרוג מהתלם, ומי יותר נהנה מהחיים? האם ההורים שלכם רוקדים כשאפשר או מעדיפים לשבת בפינה? האם הם מרשים לעצמם לבזבז כסף על הנאות קטנות, או מעדיפים לחסוך בהנאות ולעשות ביטוח השתלות מקיף? מי ראש ומי רגש?

כמו המדינות וכמו ההורים, כך גם בתוכנו יש בדיוק את אותם שני המרכיבים. בחלוקת התפקידים בין הראש והרגש, הראש לקח על עצמו את התפקיד האחראי על העתיד, והרגש את הרצון ליהנות מהחיים. המפתח על פי סמל הטאו הוא איזון בין שניהם. אין טוב יותר או טוב פחות, לעיתים האחד חזק יותר, לפעמים השני משתלט, הם מתחלפים לפי הצורך, וכך שומרים אחד על השני ועוזרים אחד לשני.

אצל מרבית האנשים, שני החלקים היו מאוזנים עד שנסיבות החיים הביאו למצוקה עמוקה שהובילה להתנגשות ולהתפתחות של נתק ודיכוי. כשהאדם מרגיש שהוא לא אוהב את עצמו, סימן ששני החלקים שבתוכו, הנמלה והצרצר, התרחקו והפכו מחברים לאויבים.

בחוסר אהבה פנימית ענן של עצב יורד על האדם, ויש היוצאים לחיפוש רוחני אחר האושר האבוד. אנשים עם נטייה חזקה לכיוון הרגשי, ימצאו את עצמם מתופפים על דרבוקות ורוקדים יחפים על החול, ואנשי הראש, במקום לטפח את הרגש הכלוא במרתף כבר הרבה שנים, יחפשו עוד הרצאות עיוניות וייקחו את הרגש לשבת בבידוד בעשרה ימים של שתיקה.

על פי הרפואה הסינית, חשוב "להאיץ בכבשה העצלה", כלומר לטפח את החלש, ולא להמשיך להשקיע בחזק. העבודה הרוחנית של אנשי הראש צריכה להיות קתרזיס עם בכי וצחוק, ריקודי טראנס וטנטרה. לעומתם, אנשי הרגש צריכים ללמוד שאפשר לפתח את הראש וליהנות ממנו במקום לשנוא אותו. אבל כמובן שזה לא יקרה. אנשי הראש מזלזלים בסדנאות שמתחבקים בהן, ואנשי הרגש יעדיפו להישאר עם הילינג, תקשור ונענועי קונדליני על חוף הים.

סוד האושר הפנימי הוא באיזון ובהרמוניה שבין שני החלקים. המטרה היא לחיות חיים משוחררים, עם "עוגן פנימי" ואופטימיות שבאה מהמקום הקסום, מבלי לדאוג יותר מדי מה אחרים חושבים. להיות "יחידת אושר עצמאית".

על פי תורת ה- ZEN , אפשר לקחת את הדברים עוד שלב אחד קדימה.
לא רק לעשות שלום בין שני הילדים הפנימיים, אלא להעיר את ההורה שלהם ולגלות מי אנחנו באמת. מיהו בעל הבית בו מתאכסנים הראש והרגש שלנו? מלבד שני אלה שהם הקארמה שלי, מי אני?

אפשר ללכת לפסיכולוג ולדבר עם הראש על הרגש ומה שביניהם. ואפשר להוסיף עוד זווית חדשה, כשיושבים במדיטציה בלי לזוז, משתיקים את שניהם ופוגשים את בעל הבית, את הבודהא, שהיה שם כל הזמן כמו יהלום בוהק מתחת לקליפות של הבצל.