תקשור על חג השבועות

התנ"ך נראה בדרך כלל, לפחות ממבט ראשון, כחובב גיבורים זכרים. השושלות הן מאב לבן, המנהיגים הגדולים הם מלכים זכרים ורוב הנביאים מזוקנים לאללה. והנה במגילת רות, שנהוג לקרוא בחג השבועות, הנשים הן במרכז. אומנם יש כמה גברים אבל הם מתים מייד על ההתחלה או מסתברים ככלים בידי אותן נשים, לרבות אותו בועז חביב, בעלה לימים של רות.

ואכן, רות, הגיבורה הראשית, אינה "סתם" אישה, כלומר, לא עוד אנדרדוג, לפחות מבחינה ספרותית, כי אם סופר-אנדרדוג: אישה גיורת! ואם לא די בכך, הרי שאינה סתם אישה גיורת, כי אם גיורת מארץ מואב, שזו לבדה הייתה לעם ישראל אויב קשה ומר זה דורות רבים. עם נתוני הפתיחה המאוד לא מבטיחים הללו, רות תיזכר דווקא לימים בתור הסבתא-רבתא של דוד המלך – אימו של עובד שהיה אבא של ישי שהיה אבא של דוד המלך שהיה אבא של האיש החכם בכל הזמנים, שלמה המלך.

כך או אחרת, חג השבועות נחשב במסורת היהודית לחג מתן תורה, היום בו התגלה אלוהים לישראל במעמד הר סיני. או במילים אחרות: זהו היום בו כל ישראל הפכו, ולו לרגע, לרואי האור האחד, ואם תרצו - מתקשרים.

התבלבלתם? הנה שוב: יש לנו כאן נשים אנדרדוגס בפוטנציה, ענייני גמילות חסדים שבין הזכר לנקבה, שבין הזר הנוכרי והאויב לישראל (אותו עם נבחר עם תרצו); וכאשר מערבבים הכול ביחד – את אותה חמלה עם אותה רתיעה – מה יוצא? האם מופיע אותו גוג ומגוג? האם חורכים את האדמה והשמיים במסעות צלב איומים, בהגליות, בחורבנות בתים, במבצעים צבאיים, בתגמולים, בחדירות ובמלחמות התשה בשנים או בשישה ימים? לא... מה שיוצא הוא תורת ישראל ושלום.

מעניין לראות שחג השבועות הוא גם היחיד שתאריך חגיגתו אינו מצוין במדויק בכתובים. מציינים דרכים לספור ולחשב אבל זה לא אותו דבר. אולי אפשר לגזור מכך, שזהו החג היחיד שמרמז כי בכל רגע, אם אכן יתאחדו מזרח ומערב, אישה וגבר, חסד וגבורה – בוא יבוא האלוהים. כך, בכל רגע, אפשר שההארה הגדולה מוכנה כבר לפרוץ. לא מחר. לא עוד חמישים יום. עכשיו. כאן ועכשיו – המטרה והדרך הרוחנית כולה על רגל אחת.

על כן, לא לחינם אנחנו לובשים לבן ביום זה. זהו הצבע שמכיל את כל הצבעים לאחד. זהו צבע האור. או שזהו הצבע ההופכי לצבע הכי לא רוחני(ק) שיש, הצבע שבולע את כל הצבעים כולם לאבדון, השחור, היעדרו של אור. וכך, דרך נוספת לנו להודות כי ביום זה חושפת תורת ישראל את כל האידיאלים הגבוהים ביותר שלה: איחוד כלל הצבעים, איחוד אלי האור האחד שבכול.

ביום יום, לעומת זאת, בשנת 2011, אדם הולך בעיר ירושלים, עיר השלמות, ואינו יכול שלא לתהות - את מי ארגיז כעת? הו ירושלים... עיר שאבניה מתפקעות מדם כל הדורות, דם נוצרים, יהודים, מוסלמים והשד יודע רק עוד מי. עיר שחוברה לה יחדיו. עיר שמחכה ליום שנמצא כבר היום.

אכן, האם רב המרחק לשלמות? האם רב המרחק לירושלים? האם רב המרחק לאיחוד המקודש של כל הזמנים? ביום זה, כל שאנו מכוונים אליו אומר התגלות האלוהים, התגלות האחד. על כן, אפשר שהתקשור יעבוד בעבורנו למימוש אותם אידיאלים גם בכיוון ההפוך...

למה הכוונה? תקשור בהגדרתו הוא איחוד. יש מישהו שמקשיב למשהו שמשמיע והם הופכים אחד. תקשור אומר שכל האלמנטים שבאדם נרתמים לעניין יחיד ומיוחד: הכלה של אור, של מידע נאור, של תבונה, של עצה טובה, של האחר ושל הזולת ושל האור האחד בקשריה של האהבה, ככתוב בספר ויקרא: "ואהבת לרעך כמוך. אני ה'".

תקשור אומר גם, התרוקנות, היעדר אגו ואידיאלים, אחרת פשוט אין מקום לאותם "תכנים חדשים." פשוט אין מקום לאור, מרוב קשקשת כל הימים.

אז בואו ונסכם: התחלנו מאישה והמשכנו בשלום, ויבוא בנו התקשור של האור האחד. והנה, טור קטן זה, רסיס מידע בתוך בליל אינסופי של מידעים ברשת, מברך אתכם לרגל החג הנאור בשנה, אך הפעם לאחור: ונבוא באחד, ונבוא בתקשור, ונבוא בשלום, ונשוב מכל קצוות תבל, אל האישה, אל האם, אל רחמה, אל הבית הטוב.

היו מבורכים וצחים כלבנה. כל יום תחת השמש הוא חג שמח.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".