בספר 'מגיד מישרים' שהודפס על סמך יומן אישי שהותיר אחריו המקובל רבי יוסף קארו, מחשובי המקובלים שבכל הדורות ומחבר "שולחן ערוך", מתועדות הופעות של מלאך אלוקים שדבריו בקעו מתוך גרונו של קארו. לעיתים הקול המדבר היה בלשון זכר שזכה לכינוי "המגיד" ולעיתים בלשון נקבה שכונתה "השכינה" הבלתי מושגת. כפל הזהויות מורה על עולמו הרוחני המרתק של ר' יוסף קארו ושלמות הניגודים, זכר ונקבה, מבטאים מעין יחוד אידיאלי, מופלא והרמוני כמובא בעולמה של הקבלה.
יחסו של יוסף קארו לתורה היה כיחס אוהב לאהובת ליבו. אידיאליזציה זו מבטאת מן הפן העמוק הוויה אנדרוגינית, "דמות נשית מעורה בזו הגברית", ומלמדת על השכינה - אהובתו של ר' יוסף קארו, שנשארת בלתי מושגת ועל כמיהתו וכיסופיו לאיחוד שלם ומלא עימה. מכל מקום, קארו אינו היחיד שהביע את כמיהתו לתורה ככמיהת גבר לאישה. בספר הזוהר, הסיפור הקבלי של חג שבועות מופיע במילים: "רבי שמעון בר יוחאי היה יושב ועוסק בתורה בלילה ההוא שבו הכלה, היא המלכות, מתחברת ומתקדשת לבעלה". כך פותח הזוהר את המאמר "לילה דכלא" (ליל הכלה) אותו נוהגים לקרוא בליל שבועות.
הזוהר בשפתו הרב גונית והאמנותית מלמד כי בליל שבועות האדם נמצא בתחושת חסרון רוחני, כי החושך תמיד קודם לאור וככזה אינו בר מציאות העומדת בפני עצמה. הכלה היא התאספות כל הנשמות הפרטיות לכדי נשמה אחת כללית הנקראת "כלי", דרכה ניתן לצקת את אורו של הבורא לתוך עם ישראל.
אם כן, מי היא הכלה? מדוע נקראת מלכות? מי הוא בעלה? המסורת הקבלית עיצבה את ליל שבועות כמועד הכנה לזיווג הקדוש העומד להתרחש, בחג המתאר ליל כלולות מעולם אחר, כזה הבא לחבר בין שמים לארץ ובין הבורא לעמו. המתודה הקבלית עוסקת רבות בהאנשת הכוחות הזכריים והנקביים שבאלוקות, וחג שבועות מהווה במה נפלאה להצגתה של הסימבוליקה המדוברת. נפלא לגלות את גישת התורה המזהה את מושג "השכינה" כהאנשה נקבית המגלמת את מושג האהבה המוחלטת שבהתגלות הבורא. על כך יעידו מדרשי חז"ל המזכירים כי הביטויים "שכינת האל", "כנפי השכינה" ו"זיו השכינה" נקשרים בהיבט הנקבי שבבריאה.
זיווג מיסטי-סימבולי
חכמת הקבלה מלמדת כי בשבועות השכינה במלוא הדרה מתגלה לעם ישראל במעמד הר סיני, מוקפת שיירת מלאכים יחד עם ישויות שמימיות שיש להן התלבשות גשמית כמו לתורה ולכנסת ישראל המבטאים את כריתת הברית הקדומה שנעשתה בזמן מתן תורה בין הבורא לעמו ישראל, בין הקב"ה לשכינה, בין תורה שבכתב לבין זו שבעל פה ואף בין תפארת (הבורא) למלכות (ישראל).
הברית והשבועה, המובאים בדברי הנביא ירמיהו: "יו?ר?ה ו?מ?ל?קו?ש? ב??ע?ת?ו? ש??ב?עו?ת ח?ק?ו?ת ק?צ?יר י?ש??מ?ר ל?נו" מלמדים כי אל תאמר רק ש??בו?עו?ת אלא אף ש??בו?עו?ת. כריתת ברית "הנישואים" בין הבורא וישראל נעוצה בהבטחת הבורא לשומרי בריתו, הנאמנים לדרך האמת והצדק, המחייבים עצמם להשבתה אנושית במעגלי שביעיות המכונים "מועדי ה' מקראי קודש". כלומר, מחזורי צדק חברתי אותם מונים במחזורי שביעיות כמובא בשבועה ובברית, והם נגזרים משחרור אחיזה מחזורי על ריבונות, שמיטת יבול ועוד.
מחזורים אלה נספרים כולם במניין שבע, ושבועות מבטא את שמירת דברי האלוקים כדי שתתברך צמיחת שבעת היבולים, בשבעת החודשים הראשונים של השנה וליהנות מפירות שבעת המינים הצומחים בארץ ישראל בין ניסן לתשרי. כמובא בדברי הבורא המסיימים את פרשת הר סיני ופותחים את פרשת בחוקותיי. ייחודה של הברית הנ"ל, כברית אוהבים, מובאת אף בתלמוד הבבלי, שבו קיימים תיאורים מיסטיים המלמדים על זיווגו של המלך, הבורא, עם שכינתו. הרעיון מובא במסכת יומא, שם מסופר כי בשבועות היו מראים לעולי הרגל את הכרובים המעורים זה בזה: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".
רעיון זיווגו של המלך, נותן התורה, עם הכלה, כנסת ישראל, מקבל משנה תוקף מוחשי בדימוי ייחוד וזיווג אלה באלה הממשיכים ויוצרים את החיבור הקדוש והנצחי. בחכמת הקבלה נשנו פרקים שלמים העוסקים בדימוי הנ"ל והמקובלים ראו בנשמות ישראל פועל יוצא של זיווג מיסטי-סימבולי זה. הקשר האמיץ שבין ישראל לאלוקיו מובא בשבועות במלוא הדרו ותפארתו. זהו הזמן לרענן ולהזכיר את כריתת הברית הקדומה המגדירה בדיוק את היסודות המוסריים והחוקיים ואת רעיונות השלום, הצדק, הצדקה והאחריות החברתית שאפשרו לעם ישראל להיות עם הנצח.
יצחק אהרון הוא איש קבלה, ראש מרכז "חכמה"