לפני כמה ימים הסתובבתי מיואשת וחיפשתי חניה בתל אביב. אחרי סיבובים רבים ומתישים סוף סוף צצה לה חניה ברחוב שבדיוק עברתי על פניו. היות ועמדתי להמשיך ישר, הייתי צריכה לעצור, ולנסוע מעט אחורה בשביל לפנות ימינה אל החניה המיוחלת. בחור אחד שנסע מאחורי, קלט את מה שאני קלטתי - ובמהירות עקף אותי ותפס את החניה. מיותר לציין את חילופי הדברים בינינו, ומיותר לתאר גם כמה כעסתי...
בשלב מסוים הוא יצא מרכבו והחל לאיים עלי. פתאום קלטתי שבעצם הוא די אלים ושהוא יכול ממש להרביץ לי. סגרתי את החלונות בבהלה, ונסעתי משם כשאני משאירה את הצדק מאחורי. המשכתי בחיפושים מתוך תחושת חוסר אונים ותסכול שלא משנה מה יקרה תמיד תמיד אני אהיה חלשה יותר, פגיעה יותר.
במשך הרבה שנים עשיתי הכול כדי להסתיר את הפגיעות הזאת. הייתי נערה פמיניסטית מאוד תחרותית, היה לי חשוב לעבור טסט ראשון ולהוכיח לגברים שנשים כן יודעות לנהוג. ואפילו התעקשתי להיות מכי"ת, זרקתי רימונים בהתלהבות והייתי גאה מאוד כשהצלחתי לירות במאג... העיקר שלא יגידו שאני עדינה ושברירית, רק לא זה! היום זה נראה לי די מטורף שהתרגשתי לצאת עם נשק מהבסיס, כאילו שאם הייתה מופיעה סיטואציה מסוכנת באמת הייתי יכולה להשתמש בו!
אני מבינה היום שבמשך הרבה מאוד זמן אנחנו כנשים ניסינו להעמיד פנים שאנחנו חזקות, אני באופן אישי ניסיתי שנים להעמיד פנים ששום דבר לא פוגע בי, ששום דבר לא חודר אלי. חשבתי שזה באמת טבעי לי, בתור אישה, להילחם, להרוג, לכבוש, להתווכח ולהתנצח - כל כך היה חשוב לי להיות צודקת, ששכחתי שאני מעדיפה לאהוב מאשר להיות צודקת.
מוכנות לשלב הבא
הסתכלות מעמיקה אל תוכי גילתה לי שלא משנה כמה השתדלתי להיות חזקה עדיין נפגעתי, ואפילו הרבה. אין לי ספק שהעמדת הפנים הזו היתה שלב הכרחי בהיסטוריה הנשית על מנת ליצור שינוי מהותי במעמדן של נשים. העבר מלמד אותנו שבמשך אלפי שנים ניצלו את הפגיעות הזאת בכל צורה אפשרית. לצערי יש עדיין מקומות שממשיכים לנצל את הפגיעות הזאת כל יום, כל רגע. במובנים רבים לעולם לא היינו מגיעות לאן שהגענו היום לולא המהפכה הפמיניסטית (בתקווה שתגיע יום אחד לעולם הערבי).
אבל אולי עכשיו אנחנו מוכנות לשלב הבא של המהפכה הנשית. מהפכה של אהבה. אז מה היה קורה אם היינו מתחילות להודות בפגיעות שלנו ומפסיקות להסתיר אותה? מודות בחולשה שלנו לא מתוך קורבנות או תלונה אלא מתוך כוח ועוצמה, מתוך יופי ועדינות אמיתיים, שכבר כמעט ולא קיימים פה.
תארו לכן איך זה להיות פתוחות וחשופות לחיים, נותנות לכולם להביט לנו בתוך העיניים ולא זזות. חולקות עם כולם ביופי שלנו, הטוב, האהבה. מפסיקות לפחד מהפגיעה הבאה אלא מבינות שזה הטבע שלנו וחוגגות אותו. חוגגות את הפגיעות ואת החולשה בדיוק כמו במילות השיר בכותרת, אבל הפעם לא בכאילו אלא באמת, מגלות שככול שאנחנו מסכימות לעשות את זה נעלם הפחד שלנו מהחיים. נעלם הצורך להתגונן ולהסתיר את החשש שמישהו עלול לנצל את פגיעותנו לרעה....
כמובן שהשאלה הראשונה שעולה בראש היא - האם השתגעת? אז יפגעו בנו עוד יותר, וזה מסוכן... איכשהו יש לי תחושה שברגע שיהיו יותר ויותר נשים שיסכימו להודות בפגיעות ובחולשה שלהן ביחד, דווקא משהו טוב יקרה לעולם, משהו באיזון יתחיל להשתנות. הגברים יישארו המומים לנוכח העדינות הזאת ויאלצו לכבד אותה במקום לפגוע בה. הם באופן פרדוכסלי ילמדו להעריך אותה, כאיכות נדירה ורגישה. ואולי יסכימו להיות כאלה בעצמם. לא משנה לאיזה ג'נדר אנחנו שייכים, ברגע שאנחנו מסכימים להודות בחולשות שלנו ומפסיקים להעמיד פנים אנחנו הופכים לחזקים יותר.
נשים למדו להסתיר את עצמן
לאורך השנים חיפשתי את הנתיב שיוכל לעזור לי ולנשים נוספות להיפתח, לחשוף את היופי והרכות שהן וגיליתי שדרך הגוף, התנועה והריקוד אנחנו לומדות לפגוש את עצמנו בצורה חדשה. במפגשים עם נשים בתרפיה בתנועה, אחד התרגילים המרכזיים שאנו עושות ביחד הוא להביט אחת לשנייה בעיניים ולספר לאישה שמולנו על היופי, השפע הטוב והאהבה, שאנו רואות בעיניה של האחרת. באופן לא מפתיע, לרוב הנשים התרגיל הזה מאוד מביך ומאיים.
כנשים למדנו להסתיר את עצמנו, ולא סתם אומרים שהעיניים הם חלון לנשמה. למדנו להתחבא שלא יראו אותנו. חשבנו, אולי כך לא יוכלו לפגוע בנו יותר. אך זה לא ממש עבד.
בטיפול בתנועה אנחנו לומדות להקשיב מחדש לתחושות גוף, לומדות להוריד את ההגנות והמסכות ומסכימות להישאר חשופות, מוכנות להיות מי שאנחנו באמת. לומדות להיות נוכחות ברגע הזה, לא חשוב אם איזה מועקה כבדה מגיעות הנשים לטיפול, ברגע שהן מתחילות לנוע עם מוזיקה או בלי מוזיקה, משהו שם נפתח והן נזכרות בקלילות ובחדווה, לומדות לנוע אחרת בתוך החיים. נזכרות שהכול בסדר כבר עכשיו, הן מסכימות לעזוב את עולם המחשבות והרגשות ועוברות למימד אחר של הקשבה לגוף ולעצמן.
לגוף יש אינטליגנציה רבה, הוא יודע וזוכר דברים שאנחנו שכחנו. הוא יודע מה אנחנו צריכות כדי לרפא את כל המשקעים שהצטברו בתוכנו. וככול שיותר נשים יזכרו באיכויות המופלאות שלהן של עוצמה בלתי נתפסת של רכות ואהבה, כך יחזור האיזון לכדור הארץ.
שליו שמעוני היא בעלת תואר בפסיכולוגיה, תרפיסטית מוסמכת בתנועה, מעבירה סדנאות ברחבי הארץ של רוקדות אל החופש.