וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תקשור בעין הסערה

גילבר רובננקו-דיין

17.5.2011 / 9:00

כשאנחנו מצליחים למצוא את הכוונה הנשמתית שמתחבאת בתוך הדין והביקורת – יש התמרה ולמידה. גילבר רובננקו-דיין על תקשור והזדמנויות לצמיחה

פעם, כשאבי היה מחפש אותי בנייד ולא מצליח למצוא במשך כמה שעות – כשסוף סוף היה עולה בידיו זאת היתה סיבה נפלאה למריבונת מרירה. זה היה מתחיל ב"איפה אתה?! כל היום אני מחפש אותך", כעוס ופגוע על שום ה"זלזול" לכאורה, ומסתיים בעצבים ודרשנות מצדי כגון "אוי אבא, מספיק שתתקשר פעם אחת! אני רואה על הצג וחוזר כשאני יכול. מתי כבר תלמד? "

אבל התקשור לימד אותי להקשיב, זו אחת המתנות היותר יפות שלו. להקשיב, לא רק למה ולאיך שאנשים אומרים דברים, אלא גם למניעים הנשמתיים, אם תרצו, שעומדים מאחורי הדברים ושלפעמים אפילו נסתרים ממי שבעצמו אומר אותם.

"איפה אתה?!" בתרגום תקשור עשוי להיות משהו כזה: "בני אהובי, התגעגעתי אליך... כשלא שמעתי ממך, הגעגוע התחזק עוד יותר, ואז כבר התחלתי לדאוג. אולי קרה לך איזה אסון נוראי? אולי חטפו אותך חייזרים והם עושים עליך ניסויים מזעזעים? הו מחמד נפשי, הלוואי שלא יאונה לך שום דבר רע לעולם... הלוואי שתמיד נהיה ביחד, והלוואי שאתה אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך... ".

כשאני "שומע" דבר כזה, זה מצחיק, זה מחמם את הלב וזה ממש-ממש מרגש. או אז המילים "אבא תודה, אני אוהב אותך" יוצאות מהפה בקלות ובאותנטיות. כי באמת, איזה כיף זה שמתגעגעים אלינו, לא? זה בטח אומר שאוהבים אותנו, שאכפת מאתנו כל כך. וככה תוך שנייה הכול נמס ואפילו, רק עוד טיפ-טיפה, התקרבנו.

כשהדין מנהל את הדברים

האשמות... ביקורות... תרעומות... כל היום באים אנחנו זה אל זה וככה בינינו לבין עצמנו עם דינים והלקאות. אנחנו יכולים לכעוס על האחר על כל מיני דברים ו/או על עצמנו, שאנחנו לא מספיק טובים בזה או בזה, שיצאנו פראיירים או חלשי אופי פה ושם, שאיחרנו את הרכבת...

אנחנו יכולים לכעוס על המדינה, על מזג האוויר, על אלוהים; כל דבר הוא סיבה טובה בשבילנו לבוא בתלונות ובהאשמות, ויש לנו מלא דרכים מחוכמות בכל מיני דרגות להביע את הכעסים האלה שלנו.

אבל הכעס של הדין הוא רק כעס, רק רגש, וזה גם יופי של רגש! בסף הכול קצת אש. בסך הכול אנרגיה חזקה וברורה, שבהשוואה לכל מיני אנרגיות אחרות קל יחסית לזהות ולאבחן ולכן גם לעבוד אתה.

כשהכעס מתחבר עם מחשבה, עם איזשהו סיפור – "לא אוהבים אותי", "רוצים לפגוע בי" – או השד יודע מה, הכעס הופך כבר למשהו שקשה לעבוד אתו. הוא משתלט וזה נהיה קשה לעיכול. הדין הוא מלא באש ששורפת ושמכלה את זה שהכעס מופנה אליו, בין אם מגורם חיצוני ובין אם מקול סמכותי פנימי, ככה בינינו לבין עצמנו. זה לא באמת משנה. במקרים כאלה, כשהדין מנהל את הדברים, אין שיעור ואין למידה.

הצד הקיצוני השני של המטבע הזו, אפשר שנקרא לו "חסד מוגזם". מן ויתור כזה בשם השלום שהוא בבחינת נתינה מוגזמת, עד כדי התבטלות. אז אנחנו מוותרים, ממש מבטלים את עצמנו, ונותנים לכל מיני אנשים ולכל מיני תופעות לרמוס אותנו ולכלות את משאבינו. "לא לא, אתה צודק, אתה צודק, סליחה". זה גם לא טוב... מהבחינה שגם עם זה אי אפשר לעבוד, כי זה לא "הכי אוהב" שיש. זה פשוט לא מאוזן, אין גם בזה שיעור ולמידה, משום שאין גם בזה תקשור. התקשור, כלומר הקשב לדיוק, מתאפשר רק מקו האמצע – בדיוק באמצע הדרך בין הדין הלוהט לוותרנות הרופסת.

הזדמנויות לצמיחה

בכל דין, בכל כעס, בכל ביקורת ובכל האשמה יש הפוטנציאל לחבר אותנו לקו האמצע הזה, אם רק נפעיל את הדיוק, או, אם רק נעז לנסות לאזן ולתקשר/לייבא את החסד שנמצא לא באמת "בצד השני" אלא מסתתר עמוק בתוך האש.

כשאנחנו "עושים" את זה, כשאנחנו מצליחים למצוא ולשמוע את הכוונה הנשמתית שהתחבאה לה בתוך הדין והביקורת – יש בהחלט התמרה. יש למידה. זה כמו למצוא מתנה, מטמון. זה כמו לזקק יהלום מתוך הפחם. וכשזה עולה בידינו, אנחנו עשויים למצוא עצמנו אפילו אומרים תודה לאותו דיין ותליין בסוף אותה מקלחת אש שהרעיף עלינו.

למשל כך: "אתה יודע, אני ממש כועסת עליך, למי אתה חושב את עצמך? אתה כותב בצורה יהירה נורא!" עשוי להיות שווה בעצם "אתה יודע, אני אוהבת אותך... עד כדי כך שחשוב לי איך שאתה כותב ואני פשוט לא יכולה להתעלם. הכתיבה שלך, זה חשוב שתדע שהיא משפיעה על מי שקורא את דבריך, ושיש השלכות לדברים שאינם מנוסחים בצורה שווה לכל נפש. אז רציתי לתת לך את זה... אני רוצה לעזור לך... לשפר... ".

או דוגמא אחרת: "אוי אוי אוי, מדינת ישראל! יש כאן 7 משפחות פשע שמנהלות את המדינה, וכולם פה רכיכות חסרי עמוד שדרה. איזו מדינה חרבנה!". אפשר להחליף את זה ב: "אני מרגיש כל כך חסר אונים... הייתי רוצה שיהיה כאן עולם טוב יותר, אבל אני פשוט לא יודע איך, ואני גם מקנא וגם כואב את העובדה שיש אנשים שיודעים לקחת את הכוח הזה והם משתמשים בו באופן לא אוהב".

עם החומרים ה"מדויקים", אלה שעברו התמרה דרך האוזניים של התקשור, אלה שנחשף מתוכם החסד החבוי, בהחלט אפשר לעבוד. כי אז אפשר לשאול למשל: "אם אכן כך, מה בא לנו לעשות בנידון? מה אנחנו יכולים ומעוניינים לעשות במצב עניינים שלא מקובל עלינו? מה יש כאן ללמוד מצדנו ומהי מידת הנכונות שלנו להשקיע במסקנות המדויקות?"

מי שמוכן לחיות בצורה כזו, מי שמוכן "לתקשר תחת אש", המציאות שלו הופכת יותר ויותר חופשייה מדינים. יותר ויותר מסתברים כל המצבים באשר הם כהזדמנויות לצמיחה, ללמידה, לשיפור, ליצירה; וכולם – אנשים, מצבים, חיות, מדינות – הופכים לשליחים, למורים ולשעונים מעוררים המזמינים אותנו לעלות מדרגה.

היו ברוכים, היו מבורכים, שחקו באש הדינים, בכיף, אל ליבתה המדויקת, רבת החסד והקרירה.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".

  • עוד באותו נושא:
  • תקשור

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully