תקשור ליום העצמאות

החיים חיים על גבם של המתים והמתים מתים על גבם של החיים. גם החיים אפשר שמתים בעודם בחיים. וגם המתים אפשר שמתפתחים עוד אחרי עזיבתם את החיים. וכך היה זה עידן ועידנים. העץ משגשג, פורח ונותן פרי. בעורקיו זורם דם הפירות המרקיבים באדמה בה הכה כבר שורש. הרקוב הופך לחי והחי – רקוב עוד יירקב. אנחנו מביטים בעץ התפוח למשל. הנה פרי אחד נקטף מהעץ בידיו של ילד רך בשנים. והילד אומר "תודה" ונוגס בתאווה. הנה פרי אחר לנגדנו, נושר מן העץ בעתו, והנה התולעים באות, והציפורים מבקרות ומנקרות בו תולעים.

ואילו זה או זה - מה שונים הם בעבורנו, המביטים מהצד. זה קוטף, וזה נושר. ועל אחת כמה וכמה, כאשר מישהו בא בפתאום עם מסור חשמלי, שכמו צווח בקולי קולות, והוא מוריד בגסותו, כאילו כלום, ענף שלם ורענן עליו תלויים עוד בינקותם צרור של תפוחי בוסר. ואולי הוא גם צוחק צחוק מוזר. ואולי גם שיניו המצהיבות מעלות בנו חלחלה... והוא יורק מבין השיניים... ונעלם.

אכן, בכל המקרים בהם אנו מביטים, אלו הם תפוחים ועץ ומשהו שקורה. ובכל אותם מקרים יוצא שבסוף כל התפוחים כולם, משנים צורתם, מתים כלשוננו, ונמוגים. וכן, בכל אותם המקרים ובכל אותן הדוגמאות, ישנה התערבות "חיצונית" של גורמים: פעם זהו ילד; פעם זהו "זמן"; פעם זהו מישהו רדום בתודעתו עם מסור קולני שמרעיד עד לב השמיים ושיניו איומות וצחוקו נורא.

הו, אבל איזה הבדל! איזה הבדל עצום בשבילנו, המביטים, והחשים. איזה הבדל עצום בשבילנו, הסופדים, כאשר, למשל, בחור בן עשרים מת ממום בלבו, להבדיל כשבחור בן עשרים מת בניסיון נאצל להציל גור כלבים העומד באמצע כביש סואן, או להבדיל – כשבחור בן עשרים מוצא את מותו בשדה קרב בין אומות שיכורות ממורא ומשנאת הזר, קרב כה עקוב מדם. כולם בני עשרים. כולם מתים בסוף. ומה ניכר הוא ההבדל.

תקשור הוא רגישות לפרטים ולהבדלים. מבחינה זו, התקשור אינו שונה מכל האמנויות ואף מכל המדעים שאיכות וכוונה אמיתית להיטיב נושבות בגבן. רגישות לפרטים ולניואנסים שבכוונה היא בסופו של יום, פשוט רגישות... ורגישות כזו היא בעצם עוצמה.

תקשור, רגישות, אמנות, עוצמה - אלו הכול מילים. אך על מה המילים הללו מנסות להצביע? את מה הן מנסות להציע? עם ישראל מבקש להיות חזק. עם ישראל רוצה בעצמאותו - שלא ישובו עוד לקום עלינו ולכלותינו... והנה היום, כמדי שנה, חוגג עם ישראל את יום העצמאות. מדליק משואות, מיירט זיקוקים ומכה בפטישים.

אך כל אנוש כבר יודע: עצמאות אינה יום. עצמאות היא תהליך מתמשך, מתחדש, של רגישות מתמדת. של רגישות ולא של כוח, כי כוח נגמר ועוצמה מבעבעת. כל מתקשר יודע זאת. כדי להוציא מתוכו תקשור מוצלח, יש מצדו צורך באותה שימת לב לכל ניואנס וניואנס. כך גם ברור לכל אמן מוכשר, שכדי "להחזיק תדר", יש מצדו צורך באיחודם של כל החלקים הללו שעושים אותו אדם: רוחו, נפשו, שכלו, גופו...

כל מדען, כל בעל עסק מצליח, כל מישהו שאי פעם כיוון, שאי פעם ביקש לבקע את השריון של המוכר ולצאת אל מעבר לגבולות הידוע – מבין את זה היטב: איני זקוק לכוח, אני זקוק לעוצמה. איני זקוק ליום נמהר, אני זקוק להתמסרות שלמה לתהליך. איחוד פנימי ורגישות לפרטים הם ערובה להצלחת העצמאות.

אכן, יום העצמאות הוא יום שמדבר על יציאה לחירות ריבונית תוך עמידה בזכות עצמנו, אך לא לבדנו. שכן, אותו איחוד שעשוי להביא לאותם הישגים מדיניים, חברתיים, תרבותיים – כל אותם אידיאלים כלליים ופרטניים אליהם מכוונים – מחייב רגישות לכל אותם "החלקים הנוספים" שסובבים אותו כלוויינים או שעושים אותו, מבפנים, אחד לאחד. כך: עמים נוספים, שכנים, קבוצות אתניות, חיות נוספות, צמחיה ונוף.

במילים פשוטות, עם ישראל אינו עם שבוואקום. עם ישראל משפיע ומושפע. עם ישראל, אם הוא באמת מבקש לצאת לעצמאותו, יוטב לו לשחרר לחופשי את הפרטים שעושים אותו ואת האומות שכרוכות בו. זה תפקידו של עם, ויום זה הוא על רגל אחת תורתו. עם ישראל, אם הוא מבקש להשתחרר יוטב לו בהולמות להפוך עצמו כצינור המתקשר.

או אז ייתכן שאותו עצמי מקודש יעצים ויתעצם, כבאותו תקשור נאור המתאפשר אך באיחוד עם ההדרכות הגבוהות. או אז ייתכן שאותו עצמי מקודש יתבטל... וכתקשור ימוזגו ויחליפוהו רוח בצורה, כלי בתוכן.

והנה עם ישראל הופך בחזוננו מעם של יהודים לעמם של בני האדם. והנה הוא הופך מעמם של בני האדם לעמם של בעלי החיים באשר הם. או אז העצמי – העם שהוא אתה והוא אני – הופך ישר (כמו) אל, עם ישראל! והוא מגלה שהוא עצום באמת וכי לא ייתכנו לו עוד אויבים לעולם.

כי מי יהיה אויבו של עם ישראל בעולם בו כולם מבורכים לאחד? יחידים, עצמאיים, המתחברים עמוק אצל עצמיותם והמתחברים אחר לאחד, ואחד לאחר, ללא מורא... מי יהיה אויבו של עם שבאמת חופשי בתוך ארצו, ארץ כדור הארץ, צייה נחמדת; ארץ אדמה, עליה חיים ומתים כולם.

היו ברוכים. היו מבורכים. כל יום של חיים עצמאיים הוא חג.

גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".