אחד, לא חשוב מאיזו עדה, בואו נקרא לה: עדת-הלא-מאמינים-בתקשור, ביקש לגדל תרנגולות באזור הידוע לשמצה בהיותו שורץ שודדי תרנגולות. אם יצליח, חשב, יהיה הראשון באזור המושמץ שהצליח ובוודאי יהפוך לאיש עשיר. אם ייכשל, כקודמים לפניו, ייאבד את הונו הדל ממילא.
הוא התלבט כיצד לבחור ולבסוף עשה כך: הוא חקר ולמד את כל הטעויות שעשו קודמיו, התייעץ עם מומחי אבטחה וגאונים פיננסיים, ובערבו של יום שטח תוכנית עסקית מקיפה ומקצועית לכל הדעות. בטוח בידע הרב שאסף, הקים את הלול המבוצר ביותר שנראה אי פעם עלי אדמות.
שנה חלפה והלול עמד בשלמות ובגבורה. איש לא העז לחשוב, אפילו בינו לבין עצמו, על גניבת תרנגול, נוצה או ביצה. הידע והמחקר בהחלט הוכיחו עצמם. והנה, יום אחד הגיע אותו אחד אל כור מחצבתו המבטיח, אך למצוא כי כל חביבותיו שכובות על גבן נפוחות וללא רוח חיים.
זה אשר היה: נתיך קטן בגודל אצבע נשרף הלילה. התרמוסטט שוויסת את בקרת האקלים קרס, וזו השתבשה לחלוטין. החום והמחנק היו כה בלתי נסבלים, שכשפתח את שערי הלול ומצא את כלל דיירות הבית מתבוססות במותן - הקיא מיד את כל תוכנו, והתעלף. אכן, אין מה לדבר - קטסטרופה. לאחר שקבר את כל בנותיו המסכנות, שקע אותו אחד בדיכאון עמוק.
זכות הבחירה
מדי יום ניצבים אנו בפני החלטות. האם כדאי לעשות כך או כך? מה ייטיב עם המשך דרכנו? האם להישאר במערכת היחסים הזו או לעזוב? עם תבונה מגיע אותו כוח התנגדות לאותם כוחות חיצון הפועלים עלינו. אנחנו יכולים להחליט אם לזרום במעלה הנהר או במורד הנהר. אנחנו יכולים לבחור. למעשה, אנחנו לא יכולים שלא לבחור. לא לבחור משמעו לבחור שמישהו או משהו יבחר במקומנו.
אבל אנחנו נורא מסתבכים, כי אנחנו מנסים לנחש את התוצאות של הבחירות שלנו. אנו שמים את מבטחנו בהיגיון ובניסיון החיים, נשענים על אותו מאגר נתונים שאספנו, ההולך ומתאבק בתוכנו כמו בבוידעם מוזנח. הרי פעם הוא הוכיח את עצמו, אנו מקווים, אבל תמיד גם מרגישים, ובצדק, שלא בטוח ששוב יוכיח את עצמו. אנחנו חושבים על מאה אלף תסריטים והחיים באים עם התסריט המאה אלף ואחד.
מה הפלא שאנו כה חוששים להעז? הנתונים שברשותנו לא אמינים במאת האחוזים ואנחנו יודעים את זה. שוב ניצבים אנו בפני בחירה, שוב מסתבכים, שוב קוראים השמיימה - איך לעזאזל בוחרים?
המלכה והשרת
תקשור אינו היגיון. תקשור אינו ניבוי העתיד משום שהעתיד תמיד פתוח. תקשור, בין היתר, הוא היכולת להקשיב עמוק אל קולה של נשמתנו, והיא, להבדיל מההיגיון, יודעת. להיגיון יש אומנם בינה, אך לתקשור יש דעת. אבל מה כבר הנשמה יכולה לדעת אם העתיד אכן פתוח לשינויים? מה כבר התקשור עשוי לספר אם הוא "לא הגיוני"?
הנשמה תמיד יודעת על מידת הנכונות להתמודד או על אי הנכונות, על הרצון ליצור ולייצר או על היעדרם של אלה. הנשמה תספר באמצעות תקשור על מידת הביטחון ביכולותינו, על האמון שיש לנו או שאין לנו בבריאה. התקשור חושף את השמחה המפעמת מבפנים או את הספקות המכרסמים שם מאחור, שעשויים לטרפד כל רעיון טוב וכל צעד שנצעד, כלוליינים המהלכים על חבל נרעד. את כל אלה ההיגיון לעולם לא יידע ולא יוכל לדעת. מדוע שיידע, זה אינו תפקידו. על אלה מופקדת הנשמה ואת כל אלה ועוד התקשור הנאור מייבא.
כשקיימת בנו היכולת הברורה להקשיב, כשקיימת בנו הנכונות לבטוח בקריאותיה של הנשמה - נבנית בנו אמונה אמיתית. נבנית בנו בהירות במחשבה, והדברים הופכים, אכן, מן הקלות.
בהתחלה, כשעוברים מצורת ההתנהלות ה"ישנה" (מבוססת היגיון) אל ה"חדשה" (מבוססת תקשור) - יש קצת מהמורות. ההיגיון שמוחזר למקומו הנכון - משרתה של הנשמה ולא אדונה - עשוי לעשות קצת שרירים. אבל, גם ההיגיון מצדו מהר מאוד מגלה שטוב לו כך בהרבה, במקומו המחודש. סוף סוף, איש אינו מצפה ממנו לעשות את מה שמעולם ולעולם לא יוכל לתת. סוף סוף הוא מתפנה לעסוק במלוא האון במה שהוא מצטיין בו ואמור היה להצטיין בו ותו לו: סדר וניקיון.
או אז יכול ההיגיון לבחון בנחת את הנתונים שבנמצא (לאחר שכבר התקבלה למעשה ההחלטה), ולהוציא פלט ברור, להסביר, לדייק, לסמן מה יש עוד ללמוד וכיו"ב ולתת דין וחשבון מסודר. אבל לעולם לא על חשבון הידיעה העמוקה שמעל הדעת ישנה הידיעה הנשמתית, הידיעה המתוקשרת והבלתי ניתנת לוויכוח.
מי ייקח את המושכות בבחירותינו - ידע או דעת, היגיון או נשמה מתוקשרת - זהו האתגר מולו ניצבים אנו בכל החלטה והחלטה. מי יניע את התהליך זוהי בחירתנו האחת והיחידה.
היו ברוכים. היו קשובים. היו בוטחים ושמחים.
גילבר רובננקו-דיין מטפל ברפואה סינית למעלה מעשור, ומשלב בעבודתו תקשורים, שיטות הילינג והדרכה תודעתית כדוגמת 'העבודה' לביירון קייטי, עץ החיים לקבלה היהודית ועוד. מלווה אנשים ועסקים בתהליכים אישיים ומקצועיים, מתקשר ומנחה קבוצות תקשור במרכז הארץ לפי שיטת "חיבור למודעות על".